כשבנה של יעל גדעוני היה בן 8 או 9, הכיתה שלו ארגנה אירוע כיתתי. גם אמהות היו שם. במפגש היה כיבוד ובנה של יעל אכל כמעט את כל בורקס הפיצה. גדעוני זוכרת עד היום את הילדים הכועסים ואת האמהות שהביטו בה בביקורת על כך שהיא לא משתלטת על הילד שלה.
"ניסיתי לקחת לו את הבורקס", היא מספרת השבוע, "אבל הוא התחיל לצרוח ולהתנגד, כי מבחינתו מגיע לו כל הבורקס פיצה. זה נשמע כל כך בקטנה, תציבי גבולות לילד. וזה גם היה מאוד פומבי, כולם רואים שאני לא מצליחה לעצור אותו והילדים האחרים שואלים למה הוא לקח הכל. נוצרה סצינה שלמה".
אולי יעניין אותך:
לדברי גדעוני, ילדים בגיל הזה לרוב מווסתים את רצונם ואכפת להם מה הסביבה אומרת וחושבת עליהם כך שהם מראש יקחו רק בורקס אחד, מקסימום שניים, אבל הבן של יעל אובחן עם ADHD - הפרעת קשב וריכוז, מה שלקח אותה למסע שלם עם הילד שלה ועם עצמה. עכשיו, כשהוא כמעט בן 12, היא מעלה הצגה בשם ‘האמא של הילד הכי מופרע בכיתה’.
"ההצגה מבוססת על סיפור אישי, הורות לילד הבכור שלי שהוא ילד מקסים ומאתגר", מסבירה גדעוני. "עברנו מסע של המון מבוכה מול הורים אחרים, בגנים ציבוריים, בפגישות כיתה וגן. הוא תמיד היה מתפרע ואגרסיבי, ילד שלימים הוגדר כ-ADHD, אבל קיצוני. ההצגה היא על התהליך שאני עברתי עם הילד שלי, היא מתרחשת ביום הראשון של הלימודים בו האמא נקראת דחוף למשרד המנהל והיא מחכה לשמוע האם מעיפים אותו מבית הספר או לא. תוך כדי היא באה חשבון עם עצמה, עם הורים, עם הילד, והיא רוצה לחבק את הילד למרות הקשיים והאתגרים".
כמו אלרגיה
על הבמה גדעוני מאוד חשופה, אבל לדבריה החשוף הזה מרפא. "המטרה שלי היתה לפתוח את הדלתות של הבית ושל הנפש ולחשוף את מה שקורה שם כדי לאוורר את הכאב, לאוורר את המבוכה ולהגיד לאנשים 'כן, זה ילד וזו משפחה שלא יכולה לעמוד בסטנדרטים של הנורמליות, כי היא לא'.
"יש לילד הזה הגדרה אחרת, והוא צריך התאמות והוא צריך שתדעו את זה. זה כאילו מעלה מודעות למה שהמשפחה של הילד הכי מופרע בכיתה עוברת. אם היתה לו בעיה אחרת, למשל אם הוא היה אלרגי לבוטנים, היו מתחשבים בו, אבל המופע של המופרעות גורם לסביבה להיות תוקפנית אליו בחזרה. וזה חלק ממה שההצגה מספרת, סיפור של הנפש שיושבת בתוך הילד הזה ושל המשפחה שלו. ההצגה מעלה את נושא האמפתיה באופן כללי לכל מיני מתקשים, וספציפית לסוג ילד כזה ומשפחה כזו".
אמא מה עם תמלוגים?
גדעוני (43) מקריית יובל בירושלים, היא אם ל-3, מנהלת תיאטרון 'משו משו', אותו הקימה ביחד עם נירית ינאי, שחקנית ויוצרת וכותבת. בשנים האחרונות היא גם יוצרת תיאטרון אוטוביוגרפי.
"התיאטרון שלנו פועל בקריית יובל. יש לנו הצגות לילדים ומבוגרים ואנחנו מופיעים בכל רחבי הארץ. הרעיון היה להקים קהילת אמנים שפועלת בתוך שכונה ועושה גם פעילות שכונתית". ההצגה 'האמא של הילד הכי מופרע בכיתה' עלתה מספר פעמים וכבר מקבלת תהודה מאוד חיובית מהצופים.
מתי גילית שלבכור שלך יש הפרעת קשב?
"כבר בגיל שנתיים. הוא היה יותר אגרסיבי ובגן התחילו לקרוא לנו לשיחות ומשם זה הלך והתעצם. זה היה ברור שמשהו לא לגמרי בנורמה ואז לקחנו אותו למבחנים. גם לי יש ADHD, אז היתה מודעות יותר גדולה. ניסיתי כל כך הרבה להתייחס אליו בכלים הנורמליים וזה לא הניב תוצאות. זה מאוד מקל עליו לדעת שיש לו ADHD. המטרה היא גם לגדל ילד שלא כועס על עצמו כל הזמן, אז זה מאוד עזרה לו ההגדרה".
הבן שעליו מבוססת ההצגה יודע על קיומה, "הוא התבדח איתי ואמר שאני צריכה לשלם לו תמלוגים", צוחקת גדעוני, "אבל אמרתי לו, ההצגה היא לא על הילד אלא על האמא של הילד.
"ברגע שהוא יהיה יותר מבוגר והוא ירצה לדעת, אני אראה לו את ההצגה. אני יודעת שהוא יהיה מספיק כנה, שזה אחד מהמאפיינים של ADHD ו-ODD בשביל לדעת שאין פה הגזמות וזה החיים שלנו. בסוף ההצגה מספרת את התהליך האישי שלי בהורות".
לבעלה של יעל החשיפה היתה יותר קשה, "הוא בא מבית אנגלי ומעונב וזה יותר מאתגר אותו. לי זה מאוד מובן מאליו שזה ברור שאני עושה את ההצגה הזו. אני אמנית. כל אמן משתף את החיים האישיים שלו באמנות".
הסוד: תיאום ציפיות
כחלק מהמסע שלה למדה גדעוני לוותר, להתאים את הציפיות שלה ולבחור את המלחמות שלה. "כשאנחנו הולכים לסבא וסבתא ויש כדור פילאטיס והאחייניות הקטנות שלי רוצות את הכדור הזה, קשה לי להסביר למה הוא לא יכול לוותר על הכדור. הן הקטנות, אבל מבחינה תפיסתית יש אזורים יותר רגשיים שלוקח להם יותר זמן להתפתח; היכולת להתאפק, היכולת לאמפתיה.
"בהתחלה הייתי נותנת למבוכה להשתלט ואז הייתי כועסת עליו ואז הייתי כועסת עליי", היא אומרת בכנות. "היום אני לפעמים מוותרת. בשבילו הכדור הזה, כדור פילאטיס, מרגיע לו את מערכת העצבים. הוא יכול כל הביקור אצל סבתא לשבת על הכדור הזה. אני יודעת להגיד שאני לא מצפה ממנו לאותם סטנדרטים כמו ילד רגיל, אז אני נותנת לו את זה. זה חלק מההתאמה וההתאמה היא גם בציפיות. אני מתאימה את הציפיות שלי, אני מתאימה לסביבה את הציפיות שלי ואני בוחרת את המלחמות שלי".
מהצד השני דווקא לילד הזה יש חוזקות גדולות ומדהימות. הוא עצמאי, הוא נוסע באוטובוסים לבד, והוא גם יודע לבשל, "הוא מאוד חד וחכם ומבין את המציאות והעולם בדברים מסויימים ובדברים אחרים יש לו את האתגר הרגשי. כשמשהו משמח אותו - אז זה מאוד משמח אותו, יש לו קושי בוויסות רגשי ופיזי. אני לומדת לזרום איתו ולא לצפות ממנו לעשות את הדברים מתי שאני רוצה. וזה קשה להורה. בסיטואציות אחרות השיתוף פעולה שלו פי מאה, אם הוא רוצה לבלות למשל. אני זורמת איתו על נקודות מפגש וחיבור".
