כאשר עמדה מעל לקבר בנה, סמ"ר רז מינץ ז"ל, שנהרג בתחילת האינתיפאדה השנייה בחודש נובמבר 2001 לא ידעה אורה לפר-מינץ מה היא צריכה לומר. כמעט 18 שנה עברו מאז, אבל לפר-מינץ, תושבת קרית מוצקין, זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול, ואת ההחלטה שקיבלה באותו מעמד.
"האבות אומרים קדיש. זה קל להם. אבל מה אמהות אומרות? מה הן אמורות לומר לבן שקוברים אותו? ואז אמרתי שאם לא נלמד לדבר ביחד, יהיו עוד הרבה אמהות שלא יידעו מה לומר מעל לקבר בנם. כי הנה אני משלמת את המחיר הכבד ביותר, וקוברת בן, אבל במלחמה אין אף פעם מנצחים, רק מפסידים.
בחודש שעבר חזרה לפר-מינץ מסמינר שנערך באיטליה, ביוזמת ירחון מקומי שמנסה לקדם את השלום וההידברות בעולם. לפר-מינץ הוזמנה כנציגה מטעם פורום משפחות שכולות ישראליות פלסטיניות לפרויקט של קונפרונטי שנקרא "זרעים של שלום", במסגרתו באים אנשים שמייצגים דרך לגשר על קונפליקטים.
ההחלטה לעשות משהו, למצוא מסגרת להגשמת מטרתה, לקחה זמן. "שנה וחצי לאחר נפילתו של רז בא אלי בני הצעיר, אור, שהיה אז תלמיד בתיכון קרית ביאליק, ואמר לי שהופיעו בפניהם, התלמידים, שני הורים שכולים, אחד יהודי ואחד פלסטינאי, שסיפרו איך שהם מדברים ביניהם. הוא אמר לי 'זו ממש את'".
"גם הם סובלים"
וכך, בשנת 2007 הצטרפה לפר-מינץ לפורום משפחות שכולות ישראליות פלסטינאיות למען הידברות, פיוס ושלום. "לקח לי זמן להצטרף, כי חשבתי שבכמה נושאים הם קיצוניים לטעמי, אבל לבסוף מצאתי את הנישה שלי, מפגשי דיאלוג בבתי ספר. לדבר עם התלמידים ולומר להם, בואו תכירו את האחר, ושלא כולם רוצים לזרוק אותנו לים.
"יש המון הכללות, אומרים פלסטינאים, חרדים, שמאלנים, ערבים. זו לא מקשה אחת, בכל 'קוביה' כזו 20 גוונים. אז כן, יש כאלו שרוצים לזרוק אותנו לים, אבל יש גם כאלו שרוצים לדבר איתנו ולהכיר, ולעשות שלום.
"אני מנסה להסביר להם שאי אפשר לומר 'אין עם מי לדבר'. יש, וצריך לחפש, ובשורה התחתונה גם להם כואב כשמאבדים ילד, גם הם סובלים וצריך להכיר גם את הסבל שלהם.
"בהמשך הצטרפתי גם ליוזמה של נשים בפורום, מתוך הכרה ששינוי הדרך יבוא דרך הנשים, כי אנחנו אלה שמחנכות את הילדים. גם במסגרת זו יש מפגשים שכל צד לומד את הצד השני. בין השאר ביקרנו ביחד ב'יד ושם'. כל צד לומד את הנרטיב של הצד השני, וזה בהחלט חלק בהיכרות ובהידברות".
לאחרונה נטלה לפר-מינץ חלק בפעילות נוספת, הפעם באיטליה, שאורגנה על ידי הירחון CONFORTI, שפועל למען קידום נושא השלום באזורים שונים בעולם. הירחון נוהג להזמין כל שנה נציגי עמותות שפועלות למען השלום באזורי עימות, ולהפגיש אותם באיטליה עם תלמידים ועם אנשים בקהילה.
לפר-מינץ נסעה יחד עם לילה אלשייך, אם שכולה תושבת אזור בית לחם, ועוד שתי נציגות של מטעם העמותה "בדרך להחלמה", הפועלת להעביר לטיפול בישראל פלסטינאים שמתקשים לעבור במחסומים.
מה הסיפור של לילה, השותפה שלך לנסיעה?
"לילה מתגוררת באזור בית לחם. בנה, שהיה בן חצי שנה, מת בשיא האינתיפאדה השנייה, בשנת 2002. הוא היה חולה, והיא לא הצליחה להביא אותו לטיפול בגלל המחסומים, והוא נפטר. לפני הנסיעה נפגשתי איתה פעם אחת, שנכיר אחת את השנייה".
באיזו שפה דיברתן?
"אחת הבעיות עם הורים שכולים פלסטינים היא שחלקם לא מדברים עברית או אנגלית, אנחנו לא מדברים ערבית, ולכן מדברים דרך מתורגמן, וברור שזה פחות טוב. לילה ידעה אנגלית מצוין. אבא שלה היה מורה לאנגלית ולימד אותה".
במפגשים עם נוער איטלקי סיפרו השתיים את הסיפור האישי שלהן, אבל גם נאלצו להסביר מה קרה אז, ומה קורה עכשיו, מה זו האינתיפאדה השנייה ולהסביר למה בכלל יש מחסומים.
"התלמידים שם לא ידעו מה זה מחבלים מתאבדים, למה הצבא יושב שם. המציאות הזו לא מוכרת להם בכלל. אז כל אחת סיפרה את הסיפור האישי שלה, וניסינו להסביר את המציאות פה ומה עושים כדי להמשיך להידבר. זה לא תמיד קל, זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי".
"יש פתרונות"
אחת הבעיות שנוצרו עוד בתחילת הדרך היתה שהמשפחות השכולות הפלסטינאיות מסרבות להשתמש במונח 'טרוריסטים'. "שאלתי, אז איך נכנה אדם שנכנס עם פצצה ומתפוצץ באמצע מסעדה מלאת אנשים, כמו שקרה בחיפה, שם נהרג בעל של חברה שלי ושני ילדים? זה לא טרור?
"דיברתי על זה בנוכחותה של לילה, כי לא הייתי מוכנה לסטות מהאמת שלי. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי שנסיבות מותו של רז שלי, שנהרג בעת שירות בשטחים, זה סיפור אחר. עשיתי את האבחנה הזו למרות הקושי".
זה עוזר בכלל, ההיכרות?
"ברור שכן. הבן הגדול שלי מאוד קיצוני ביחס לערבים. היה לנו ויכוח, והוא הכליל את הערבים. אז שאלתי אותו, ומה עם סמירה, ערבייה שהכיר מזמן במסגרת חילופי תלמידים. הוא אמר, לא, היא אחרת. למה? כי הכרת אותה? ברור כשמכירים מישהו, זה אחרת".
במהלך הסיור באיטליה נפגשו חברות הקבוצה גם עם חברי פרלמנט, עם סגנית שר החוץ האיטלקיה, וגם השתתפו בכנס בלוגנו, שווייץ. בכל מפגש סיפרה לפר-מינץ שוב ושוב את סיפורו של רז שלה. "זה היה אינטיסיבי, והיה לי מאוד קשה. אני משתדלת לחיות את החיים שלי, ולא כל היום לספר על רז, על הדפיקה בדלת, על הכאב.
"ופה, פעם אחר פעם סיפרתי ושיתפתי ועניתי לשאלות. יש לי מנגנון, איך לחיות בלי שרז יהיה כל הזמן איתי. ופה הוא היה, המון. אבל למרות שהיה לי קשה, ידעתי עד כמה חשוב לדבר, ולכן המשכתי הלאה".
נדמה שהיום אנחנו הכי רחוקים מפיוס ושלום.
"אני תמיד שואלת את עצמי איזו מדינה אני רוצה להשאיר לנכדים שלי. וברור לי, כמו שברור לרוב העם, שצריכים להשאיר להם מדינה שתושביה יחיו חיים סבירים עם השכנים שלהם. אני לא אומרת שלום, אבל חיים סבירים.
"כל אחד חייב לשאול עצמו מה הוא עושה כדי שזה יקרה. מה אתה מחליט כל בוקר לעשות כדי שזה יקרה. כשיורים, זה רק מעצבן את הצד השני. תחשוב על מערכות יחסים בין אחים. שם אין מריבות? לפעמים מכות? ולא מנסים להידבר, לפשר, ואין מקרים שהאח הגדול מוותר כי הוא החזק? חייבים להידבר, אין ברירה אחרת".
ובכל זאת, רובנו איבדנו תקווה.
"כי אנחנו סגורים ולא מוכנים לחשוב מחוץ לקופסה. לא יודעים לכבד את הצד השני, לא מנסים ללמוד אותו. פוגעים בכבוד שלו, תראה מה עושים לאבו מאזן. הכי קל לומר 'אין עם מי לדבר'. אם אתה חוזר על אותו משפט מיליון פעם, בסוף גם תאמין שהוא נכון.
"יש פתרונות, רק צריכים לרצות ולנסות. למנהיגים משני הצדדים נוח לומר שאין פתרון, ושזה ימשיך להטריד אותנו. כי אחרת הם ייאלצו לדבר על חינוך, על בריאות, על תחבורה, על נושאים שממש לא נוח להם לדבר.
"אני אופטימית, מנסה לחלום, כי אני תמיד שואלת מה נשאיר לנכדים, ואני ממש לא רוצה מדינה שקמה בחמש בבוקר עם טיל בשרון".
"האחריות שלנו"
בשיחה ל"ידיעות המפרץ" השבוע סיפרה לילה אלשייך, אם לחמישה, על המסע לאיטליה: "היה מעניין לדבר עם אנשים מארצות שונות, לספר להם על הקונפליקט ולשמוע מהם מה הם יודעים עלינו. האמת שהם יודעים יותר ממה שחשבנו".
היה לך קשה לספר שוב ושוב את הסיפור האישי שלך, על מות בנך?
"קשה מאוד. כל פעם שאתה מספר את הסיפור, מזה כאילו אתה חוזר אחורה לאותו זמן, לאותן תחושות ורגשות. הכל חוזר אליך, ובוכים שוב".
את מאמינה שיהיה פה פעם שלום?
"כן, יום אחד יהיה לנו שלום. תראה מדינות שלחמו מאות שנים ועכשיו יש שם שלום. אבל אנחנו חייבים לפעול ולא להמתין למנהיגים שלנו. זו האחריות שלנו לקדם את השלום. אנו מרגישות שדי עם שפיכות הדמים הזו, כל יום, כל יום, בשני הצדדים. בכנס לא הסתכלנו אחת על השנייה כאויבים אלא כבני אנוש.
"לפעמים שואלים אותי לגבי החיילים שעצרו אותי אז עם הבן שלי, שואלים, אם תראי אותם, היום מה תעשי. אני משיבה להם: כלום. אומרת להם שאני סולחת להם, כי גם הם קורבנות של המצב, ואני גם מרחמת עליהם".
