"אני הייתי כל מה שנותר לסבא וסבתא"
רס"ן גד רשף יצא לשירות מילואים כמפקד פלוגה במוצב ליד תעלת סואץ. הוא נפגע מכדור והמשיך להילחם, אך נפטר מפצעיו ב־7 באוקטובר. על תפקודו בקרב הוענק לו עיטור המופת.
רס"ן גד רשף, בן 27 בנופלו, נולד בשנת 1946 בהונגריה, בן יחיד לזוג הורים ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם במלחמה. כשהיה בן 11 עלו הוריו כדי לאפשר לבנם לחיות כישראלי גאה. לימים גד התגייס לנח"ל המוצנח, אך הסתיר את הכומתה האדומה כדי שלא להדאיג את הוריו. הוא למד חקלאות באוניברסיטה העברית ונישא לחנה, סטודנטית שהכיר בלימודים. השניים הקימו את ביתם בראשון לציון ונולד להם בן יחיד, שהיה בן שנה וחצי בלבד כשגד התייצב למילואים כמפקד פלוגה במוצב ליד תעלת סואץ.
"אבא לא הוזעק למלחמה. הוא ממילא היה במילואים, ואמא שמחה כי הוא היה דוקטורנט בביוכימיה במכון ויצמן ועבר תקופה עמוסה. היא חשבה שהמילואים יאפשרו לו להתאוורר. חשבו שזה נופש בסיני, לא הבינו שיש מלחמה באופק", משחזר הבן נעם, 51, אב לשלושה, את הסיפורים ששמע. "בבית לא דיברנו הרבה על מה שקרה. אמא לא סיפרה כי זה היה נושא טעון עם תחושה של רשלנות וטעם רע. אומנם הייתי קטן, אבל ידעתי שהמלחמה לא היתה רק פשלה אלא שערורייה, מחדל שניתן היה למנוע ואסון נורא שלא היה מתרחש אם היו מתנהגים אחרת".
סיפרו לך מה קרה לאבא?
"שמעתי מחברים ששירתו איתו ומהרופא שטיפל בו. אבא ניסה להזהיר, אמר שהמצרים בדרך, אבל השתיקו אותו. חיילים במוצב סיפרו שבשלב מסוים הוא כינס אותם ואמר שהם אחראים על עצמם, שמשהו עומד לקרות ושהם לא יכולים לסמוך על אף אחד שיבוא לעזור להם. אבא נפצע מכדור של חייל מצרי, אבל התעקש שלא להתפנות והמשיך לפקד על הכוח מתוך המוצב. על לחימתו הוענק לו עיטור המופת.
"לימים פגשתי את הרופא שטיפל בו. הוא אמר שכנראה היה לו דימום פנימי שלא היה ניתן לזהות ושבדרך לבית חולים הוא נפטר. היו שם הרבה מחדלים. הכוח שבא לחלץ אותם לקח רק פצועים. החיילים שנותרו נהרגו או נשבו. אלה ששבו מהשבי חשו השפלה, ראו בהם 'בוגדים' והם עברו חקירות. אלה היו ימים אחרים. אף אחד לא הבין מה עבר עליהם. היום אנחנו חיים במדינה שכולה פוסט טראומה אחת גדולה, אבל אז לא הבינו את זה".
ואתה גדלת כיתום.
"כשהייתי בן 3 אמא התחתנה עם אדם מקסים. נולדו להם 3 ילדים ולא חשתי מחסור כילד. סבא וסבתא, ההורים של אבי, איבדו הכל ואני הייתי כל מה שנותר להם. הם פינקו אותי והרעיפו עליי אהבה. מאוד אהבתי לבקר אותם וקיבלתי יחס של מלכים. למרות כל מה שעברו, סבא היה איש מלא בשמחת חיים שמצא הנאה בדברים הקטנים. בחוויה שלי הם היו טובי לב ומקסימים. הם כמובן דיברו על אבא, הוא היה מאוד נוכח, אבל אף פעם לא גרמו לי לתחושת אחריות או מחויבות בגלל המצב. סבא נפטר כשהייתי בן 13 וסבתא 3 שנים אחריו.
"אני חושב שהמשבר הגדול שלי הגיע רק כשנולדה בתי הבכורה. פתאום הבנתי דרכה מה עבר עלינו. כשהיא היתה בת שנה וחצי וקלטתי מה קרה כשהייתי בגילה. זה היה מאוד מטלטל. אז גם הגיע העיסוק בהחמצה. גם ההגעה לגיל 27, הגיל שבו אבי נהרג, היתה משמעותית. זה היה גיל שהייתי צריך 'לצלוח'. ככל שהשנים חולפות כך יותר קשה לי לצפות בסרטים על מלחמת יום הכיפורים. זה ממש עושה לי רע פיזית. כבן לאם שכולה, היה ברור שאני לא הולך לקרבי, לא היה סיכוי שאמא תחתום. עד היום יש בי חוסר אמון בצבא ובמערכות בכלל, שלא יודעות להשתפר ולדעתי לא למדו דבר מטעויות העבר".
חופית כהן-אולאי
ברגעי משבר בא לי להרים אליו טלפון, לקבל עידוד"
רב"ט אלברט אברהם בן משה שירת בגדוד הנדסה משוריין. הוא נהרג מהתפוצצות מוקש ימי באגם המר ב־29 באוקטובר.
אלברט אברהם בן משה היה בן 27 כשנפל במלחמת יום הכיפורים. בתו לאה היתה בת 10 חודשים כשהבשורה נקשה על דלת ביתם בבת ים. "הודיעו לאמא שלי שאבא נעדר", היא אומרת. "רק אחרי זמן הבנו שהוא נהרג".
רב"ט בן משה, 'ברו' בפי חבריו, היה חלק ממערך חיל ההנדסה ושהה בצד המצרי של הגבול. "לקראת סוף הקרבות אבא והיחידה שלו היו אמורים להשתחרר הביתה", מספרת לאה ישראל-ליסבון (50), ממושב זרועה, נטורופתית ומנכ"לית חברת 'שביל הטבע', נשואה ואם ל־4. "במשך תקופה ארוכה כאבו לאבא השיניים ולא ניתן היה לטפל בו בשטח. המפקדים רצו לשחרר אותו, אבל הוא העדיף להישאר עם החברים שלו עד הסוף.
"כשהצוות התחיל לצאת הם עצרו להתרחץ באגם שהפריד בין החלק הצפוני של תעלת סואץ לחלקה הדרומי. הם רצו לחגוג את סיום המלחמה ולא ידעו שבמקום הוטמנו מוקשים. אבא וכמה מחברי הצוות נכנסו למים וכנראה עלו על מוקש. כולם נהרגו. לקח לצבא הרבה זמן לזהות אותו. במשך תקופה הוא נחשב לנעדר, ורק בהמשך נספר כעוד קורבן במלחמה הנוראית הזו.
"הקושי לגדול בלי אבא הוא עצום. הכרתי אותו רק כתינוקת, וזה מותיר חוסר עמוק מאוד בלב וכמיהה לדמות אבהית. אני מאמינה שבנסיבות אחרות יכלה להיות לי זהות אחרת. אומנם גדלתי עם אבא חורג, אבל תמיד הרגשתי חסר וגעגוע למשהו שאיננו מוחשי. הכי קשה זה לגדול ולראות פתאום את זוגות ההורים שמגיעים לאסיפות ההורים. כולם עם זוג הורים ואני רק עם אמא. יש חלל גדול בחיי, כי לא זכיתי להכיר אותו, לא שמעתי את קולו ולא הכרתי את אופיו. היה לי קשה במיוחד בגיל ההתבגרות, כשהאופי שלי החל להתעצב ושאלתי את עצמי למי אני דומה, יותר לו או יותר לאמא? והאם יש בינינו קווי אופי זהים?
"השאלה 'מה היה אם הוא היה פה' זו אשליה. ברור שהכל היה יכול להיות מושלם, חיים נורמליים עם אבא ואמא. להיות יתומה זה לגדול עם חור בלב, וזה מתעצם באירועים משפחתיים - בטקס החופה שלי, בברית המילה של הבן שלי, אפילו בכל מיני משברים, כשבא לך להרים אליו טלפון, לקבל מילה טובה ועידוד. גם היום, כשאני בת 50, הייתי רוצה להתקשר ולספר לו מה עשיתי במהלך היום.
"תחושת האובדן לא פוחתת והצורך בדמות אבהית לא נעלם עם הגיל. אומנם היום אני עם הרבה יותר תובנות ויודעת איך למלא טוב יותר את החסר, אבל עדיין אין ספק שאפשר היה עוד יותר טוב.
"התחושות לגבי מלחמת יום הכיפורים לא פשוטות. ניסיתי כל השנים לא לחיות בכעס או במרמור, כי במלחמה כזו קשה לשפוט. ברור שאפשר היה לנהל את זה אחרת, כמו במקרה של אבא שלי: למה לא בדקו קודם את האגם? למה אף אחד לא אמר, 'אין מצב שאתם נכנסים פה למים'. לצערי, זה לא קרה.
"אני מאוד רוצה להודות לדודים שלי, האחים של אבא, שהנציחו ומנציחים אותו עד היום. בזכותם אני מרגישה את הקרבה ושומעת את כל הסיפורים על אבא ועל מי שהוא היה".
שי שגב
"אפילו לחלום עליו אני לא יכולה"
רב"ט ברוך פיקאר השתתף בקרב הבלימה נגד המצרים בסיני. הוא נפגע ונפל בקרב במעוז 'מילנו' שעל גדות תעלת סואץ ב־8 באוקטובר.
"גדלתי בלי להכיר את אבא שלי. זאת היתה המציאות שלי כילדה. לא ידעתי שיש משהו אחר", אומרת רחל ברמן (פיקאר), 50, שהיתה בת חצי שנה כשאביה יצא למילואים ולא שב הביתה. רב"ט ברוך פיקאר גויס ב־22 בספטמבר ונפל ב־9 באוקטובר, ביום השלישי של המלחמה, כשהגדוד שלו ספג אש בקרב במעוז 'מילנו', שעל גדות תעלת סואץ. הוא נטמן בהר הרצל בירושלים והותיר אחריו את אשתו ז'קלין (81), אריאל (58), אבי (56) ורחל (50). האחים נותרו עם אמם בבית, בשכונת רמת אשכול, עד שנישאו.
רחל, מטפלת באומנות, נשואה ואם ל־5, מתגוררת בירוחם. "כאמא לילדים אני רואה היום את הדברים אחרת", היא אומרת. "כילדה חשבתי שזה בסדר. אומנם לחברות שלי היה אבא שלקח אותן לכל מיני מקומות, ולי לא, אבל לא הרגשתי שזה נורא. היו לי סבים וסבתות והייתי ילדה אופטימית. היום אני מבינה שהדחקתי. מצאתי תחליפים, למשל בשכנים שהיו קרובים אלינו ואיתם עשינו קידוש בימי שישי".
כשהיתה בת 12 נישא אחיה הבכור של רחל. "זה היה רגע ראשון של משבר", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שהוא מתחתן ואבא לא מוביל אותו לחופה'".
מה את זוכרת מימי הזיכרון?
"אלה היו הרגעים שבהם ריחמו עליי, ואני זוכרת ששנאתי את זה. אצלנו במשפחה לא התבוססו ברחמים עצמיים. המסר היה תמיד: אנחנו בסדר. אמא קמה מדי בוקר, התאפרה והתלבשה יפה ומעולם לא ריחמה על עצמה. אולי בגלל זה בשנים הראשונות לא הייתי בתודעה של עוצמת האובדן. אמא לא התחתנה שוב, והיו פעמים נדירות שראיתי אותה נשברת. גם אם בכתה, היא לא עשתה את זה בפניי. אפילו באזכרות היא החזיקה את עצמה".
היתה פינת זיכרון בבית?
"היתה תמונה שבה צולמתי כשהוא מחזיק אותי, ופשוט חתכו את הפנים שלי ומסגרו אותו בלעדיי. זאת היתה התמונה היחידה שנתלתה בבית. כשהתחתנתי מצאתי את התמונה המקורית והגדלתי אותה כשהוא יחד איתי. מאז היא אצלי".
מתי הבנת שאת גדלה עם חסך?
"אחרי גיל 20, כשהאחים שלי התחתנו והפכו להורים. לקח המון שנים עד שהבנתי שהיתמות שלי משמעותית. כשהשתחררתי מהצבא רציתי לקבל ממשרד הביטחון מימון לימודים ליתומי צה"ל, ושלחו אותי לאבחון עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית. שם נאמר לי שהחוסר של אבא מאוד בולט באבחון. אז נפל לי האסימון, שהיתמות הובילה אצלי לחוסר ביטחון. כחלק מהלימודים בטיפול באומנות עסקתי בנושא, והבנתי שעיבדתי את האובדן בראש אבל לא בלב. בשנים האחרונות הכאב והקושי התחדדו לי. ידעתי שחסר לי משהו ולא ידעתי להגדיר מה. לאחים שלי יש במה להיאחז. הם היו קטנים כשאבא שלהם נעלם וסבלו סבל גדול, אבל היו להם זכרונות ממנו. לי אין אפילו במה להיאחז".
את מדמיינת לפעמים איך החיים שלך היו נראים עם אבא?
"זה גם עניין. יש לי דמות דו־ממדית. אני לא יודעת מה הגובה שלו, איך נשמע הקול שלו, איך צלצל הצחוק שלו, ואיך הידיים שלו אחזו אותי. יש לי רק סיפורים ותמונות, וגם הן מעטות מאוד. אפילו לחלום עליו אני לא יכולה, כי הוא לא דמות אמיתית".
מירב שלמה-מלמד
"הטראומה לא מרפה ולא נעלמת"
רב"ט נסים ממן נהרג מאש מצרית ב־12 באוקטובר, כשלחם בחזית עם חיילי יחידת התותחנים.
נסים ממן היה צעיר בן 26 כשנקרא לשירות מילואים באוקטובר 1973. אמו ליוותה אותו לתחנת האוטובוס בדימונה ונשארה איתו עד חצות, אז יצאה ההסעה לבסיס יחידת התותחנים שבה שירת. ממן נשלח דרומה, לחזית בחצי האי סיני. לאחר שבוע של קרבות, ב־12 באוקטובר, כשלחם עם חיילי היחידה בצומת 'עכביש' באזור טסה, נורתה לעבר הכוח אש מצרית. ממן נפגע ומת מפצעיו.
יורם, בנו הבכור, היה בן שלוש וחצי כששכל את אביו. "באותו יום החיילים ביחידה החלו להעמיס את התותחים בציוד. אבא יצא מהאוהל וניגש למלא שני ג'ריקנים במים כדי להניח אותם על עמדת התותחים. חיילי היחידה קיבלו הוראה להתחפר בעקבות הפצצה של מטוסים מצריים. במהלך אותה הפצצה אבא נפגע בעורק ראשי, איבד דם רב ולא ניתן היה להצילו".
רב"ט נסים ממן נולד בשנת 1947 במוגדור שבמרוקו. בשנת 1965 עלה ארצה והמשפחה התיישבה בדימונה. נסים התקבל לעבודה במפעל 'כיתן דימונה', שם הדריך עובדים במפעל, פרנס את עצמו ותמך בהוריו, באחיו ובאחיותיו, וכעיסוק צדדי עסק בצבעות.
לאחר שירות מקוצר בצה"ל הוצב לשירות מילואים בחיל התותחנים. לאחר ששוחרר משירותו בצה"ל הוא נישא לאשתו טרז ונולדו להם 3 ילדים. "אבא", מספר בנו הבכור יורם, "רחש הרבה אהבה למשפחתו, להוריו ולעשרת אחיו ואחיותיו ותמך בהם בסתר גם לאחר נישואיו. הוא היה חבר מסור ועובד מצטיין במפעל. משאת נפשו היתה לראות אותי לומד בבית הספר".
"הייתי ילד קטן מאוד כשאבא נפל", אומר ממן. "הייתי הבכור מבין 3 ילדים. לא הכרנו אבא שלוקח לגן, עוזר בשיעורים והולך לאסיפות הורים. לא הכרנו אבא שמחבק ומביא מתנות בימי הולדת. הוא לא עטף אותי בטלית כשעליתי לתורה בבר מצווה ולא ליווה אותי לחופה. מה שכן הכרנו זו אמא, שבכתה המון, במיוחד בימי הזיכרון. זה היה הכי קשה. הנחמה הקטנה שלנו היא שאבא נפל על קידוש השם למען תקומת העם, כשהיינו על סף חורבן הבית השלישי".
מתי הכי מורגש חסרונו של אבא?
"עבור אמא שלי חסרונו הוא יומיומי. הם התחתנו כשאבא היה בן 21 ואמא בת 19. הוא נפל כשהיה בן 26 ואמא נותרה לבד ולא נישאה שוב. היא בחרה להקדיש את חייה למען המשפחה. את חסרונו של אבא אנחנו מרגישים במיוחד בימי הולדת ובמפגשים משפחתיים. אנחנו כל הזמן מדברים עליו והוא בתודעה של כולנו, הילדים, הנכדים והנינים. אנחנו שואבים ממנו הרבה כוחות. אני בן 53 והכאב והטראומה לא מרפים ממני עד היום. מדי פעם אני עולה לקברו בחלקה הצבאית בבית העלמין בדימונה ומבקש ממנו רחמים. בכל פעם שמדברים על הלומי קרב ועל חברים שנפלו במלחמה, אני חושב מייד על אבא שלי, שנפל כשהייתי קטן ובקושי הכרתי אותו. הטראומה הזו לא נעלמת. התחושות קשות וכואבות גם בחלוף 50 שנה".
עודד בר־מאיר
