פעם, לפני עשר ועשרים שנה, כאשר כפר ביאליק היה יישוב שרוב תושביו עסקו בחקלאות, הייתה משמעות מיוחדת לחג השבועות. החקלאים היו יוצאים בשיירה, על טרקטורים, כל אחד עם התוצרת שלו, עם דגמי לולים ועם פירות, מרססים מים לכל עבר, ועוברים ברחובות הכפר וגם ברחובות קרית ביאליק הסמוכה. חגיגה אמיתית של חקלאות, של עבודת אדמה ושל ביכורים.
היום, לדברי ותיקי הכפר, חגיגת שבועות מתבטאת בהתקבצות חברים, אכילת עוגות גבינה והעמדת מתנפחים לטובת ילדי הכפר. אופי החגיגה מבטא את שינוי צביון הכפר: מבין 78 נחלות בכפר, רק ב-15 אחוז מהם עדיין עוסקים בחקלאות, רבים מהם באופן חלקי. פרנסה אמיתית כבר אין שם, להוציא את המשתלות המתקדמות.
"יש עדיין כמה אנשים שנאחזים בקרקע, מאמינים בקשר בין אדם ואדמתו, וגם הם מביטים לעבר העתיד בחשש, ומבינים שהכפר יהפוך ממושב חקלאי לסוג של יישוב קהילתי. אורי שגיא (78), אלוף (במיל'), דור רביעי של חקלאים, בנם של שניים ממייסדי הכפר, עדיין עוסק בחקלאות, אבל קשה לו לראות מי יבוא אחריו לטפל במטע הזיתים, לייצר שמן זית ודבש חרובים.
אתה דור אחרון של חקלאים בכפר ביאליק, בנחלה הזו?
"אני לא יודע לנבא את העתיד, אבל לדעתי אני דור אחרון, או אולי לפני אחרון. יש שתי סיבות עיקריות לחוסר ההמשכיות - אין פה מספיק פרנסה, וגם הפקעת השטחים החקלאיים של הכפר. אם אין אדמות, אין חקלאות. יש אנשים שקונים פה בתים אבל לא עוסקים בחקלאות. מותר להם. בעבר, גם קבלנים שרכשו פה נחלות עדיין עיבדו את הקרקע".
הוריך גידלו אותך על ערכים של עבודת אדמה. מן הסתם גם את ילדיך גידלת כך, אבל הם לא פה.
"הנוסטלגיה וההיבט הערכי חשובים, אבל אם אין בזה פרנסה, אי אפשר לצפות שאנשים יחיו פה ויעבדו פה. הילדים שלי, בן רופא אחרי שירות משמעותי בצבא, בת עורכת דין ובת נוספת מורה, בחרו בדרך אחרת, בין השאר בגלל שלא צפו עתיד גדול בחקלאות".
דור שביעי
כפר ביאליק נוסד ביולי 1934, באותו יום כמו קרית ביאליק. הגרעין המייסד הורכב מעולים מגרמניה, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים, שעברו הכשרה במושב נהלל לקראת עלייתם לקרקע. בין המדריכים שנקראו להדריך אותם היה גם שמשון אייזנברג, אביו של אורי, שסביו היו בין מייסדי יסוד המעלה. כאשר הקבוצה עלתה לכפר ביאליק, היו שם 24 משפחות של עולים מגרמניה ועוד ארבע משפחות של המדריכים הצברים שהדריכו אותם, בהם משפחת אייזנברג.
שגיא: "סבא רבא שלי היה בין מייסדי יסוד המעלה, בשנת 1883. אני דור שביעי בארץ ודור רביעי של חקלאים. אבא נולד ביסוד המעלה, למד במקווה ישראל, שהייתה ה-MIT של החקלאות בארץ, ולבסוף הגיע לכפר ביאליק. מאז הורי חיו פה, עם משק חקלאי.
"כאן גדלתי והתחנכתי יחד עם האחים שלי. סבא שלנו הנחיל לנו ציווי משמעותי: תשמרו על האדמה שלכם ותעבדו אותה. במשך השנים, יותר ויותר משפחות של המייסדים עזבו את החקלאות. ביישוב יש 78 נחלות. כיום, יש שתי נחלות עם לולים, שתי רפתות, שלושה מגדלי ירקות, יש את המשתלות ויש מגדלים זיתים, כמוני. זה הכל. יש מי שחושב שזה עצוב, יש מי שחושב שזה בלתי נמנע".
את רוב שנותיו עשה שגיא בצבא, הגיע לדרגת אלוף וביצע שורה ארוכה של תפקידים חשובים. ב-1979 הוא חזר לכפר, קיבל את נחלת הוריו, ומאז הוא פה. בעת השירות היה יותר 'חקלאי של שבת', עוסק בעבודת האדמה בסופי שבוע, אבל מאז הפרישה הוא במשרה מלאה במשק. לאביו היו לולים, גידולים חקלאיים ועוד.
"שגיא צמצם את העיסוק וכיום הוא מגדל זיתים, מייצר שמן זית, מיץ רימונים ודבש חרובים. בשעת בוקר אפשר לראות אותו במשק, בבגדי עבודה, מתרוצץ בין מיכלי האיחסון. הוא הקים במקום מרכז מבקרים וגאה בחורשה שהכשיר לזכר הוריו. למרות העיסוק בחקלאות, שדורש לא מעט השקעה, מודה שגיא כי הפרנסה שלו היא לא מחקלאות. "כשחזרתי לכפר, החלטתי לממש את הציווי המשפחתי, שהאדמה חייבת להיות מעובדת".
הרבה מבני הדור שלך בצבא, כמו אריק שרון ורפול, היו חקלאים. זה היה אז ההיי טק של היום?
"לכולנו היה קשר מיוחד לאדמה, והבנו את משמעות הקשר הזה. אריק שרון היה המפקד שלי, ולא הייתה פגישה בינינו שבתחילתה לא דיברנו קודם כל על חקלאות. כל הסובבים היו ממתינים עד שנסיים להחליף חוויות. גם רפול גידל זיתים. שרון אמר לי פעם, אתה ואני מבינים מה המשמעות לשתול עץ, מבחינת שורשים, מבחינת שייכות. אני עוד מקווה שאולי יום אחד אחד הנכדים ימשיכו בדרך הזו".
ליקרים טבעיים
מי שהמשיך בדרך הזו הוא דורון גנץ, בן 55, תושב כפר ורדים, חתנו של משה אייזנברג ז"ל (אחיו של אורי), שהייתה לו נחלה משלו ושנים עסק בחקלאות. משה גידל זיתים וייצר ריבות, ליקרים טבעיים ודבש חרובים, והיה דמות דומיננטית בכפר. בשנת 2019, לאחר שמשה הלך לעולמו, דורון ואשתו ענת לקחו על עצמם את המשך התפעול של המשק, אבל רק בתחום אחד, דבש חרובים. בבית המשפחה עדיין מתגוררת בלהה, בת 85, חמותו של דורון, שגם מסייעת לו מתוך הניסיון העשיר שלה.
גנץ: "כאשר בלהה חלתה, משה החליט להתרכז בייצור דבש חרובים, שיש לו מרכיבים שמהווים תרופה לסרטן. הדבש האורגני, ללא סוכר, עבר בדיקות מעבדה בארץ ובחו"ל, גם בטכניון, ואין ספק שיש לו תכונות טובות עבור חולי סרטן".
לדברי גנץ, לאייזנברג היה חשוב שייצור דבש החרובים יימשך גם אחרי לכתו, והוא ואשתו הסכימו לקחת זאת על עצמם, תוך שינוי שם המותג ממשק אייזנברג לחוות אייזנברג. גנץ עבד בעבר ברפת במשך מספר שנים והעבודה החקלאית לא זרה לו. עם זאת, העיסוק בייצור דבש חרובים לא יכול להוות, לבדו, פרנסה. "תוספת נחמדה, אבל זו לא עבודה קלה", כדבריו.
יש עתיד לחקלאות?
"אני מאמין שחקלאים ותיקים לא עוזבים את המקצוע גם בשל הקשר לאדמה, וגם מוצאים שם פרנסה. זו עבודה קשה ומאתגרת, אבל יש פרנסה".
רואה את הילדים שלך ממשיכים אותך?
"לא. בחלק גדול מהנחלות, הבנים לא ממשיכים. לחלקם יש מקצועות טובים, לא יכולים לעזוב ולהמשיך בחקלאות".
"נהפוך לאורחים פה"
העתיד של כפר ביאליק חתום כבר: בהחלטה עקרונית של רשויות התכנון, 2,500 דונם של הכפר יסופחו לשטחי קרית ביאליק וקרית אתא, ברגע שצורכי הבנייה ידרשו זאת. משמעות הדבר, מות החקלאות בכפר לגמרי, גם המעט שנשאר.
שגיא: "אני לא רואה המשכיות של הדור הבא, ייקח עוד כמה שנים, אבל זה יגיע לקיצו. כפר ביאליק מאוים על ידי הערים מסביב. הפקיעו יותר מ-2,500 דונם, וכשזה יילקח פיזית, יתחילו לבנות. צריכים להחליט מה רוצים שיהיה פה, אם החקלאות מפסיקה להיות בשורה. אם היישוב לא יחליט, החיים עצמם יחליטו. עתידו של כפר ביאליק מעורפל, אולי אפילו הייתי משתמש במילה קשה יותר".
עתידו בעברו?
"אני ממשיך עד כלות באהבת האדמה. אבל אני מציאותי. עדיין יש כאלו שמתפרנסים פה מחקלאות, אבל גם הילדים שלהם לא חוזרים לכאן. לדעתי, לפי התוכניות של רשות מקרקעי ישראל, כפר ביאליק ייבלע בתוך הקריות, בלי קשר לפרנסה".
אתה עצוב?
"אני בעיקר מוטרד. לצערי, בחלק מהאדמות בתוך הקו הירוק, שלא שנוי במחלקות, אין לנו ריבונות. לא מעבדים את הקרקע, לא שומרים על הקרקע. אם לא נשכיל להבין את מה שדורות המייסדים הבינו, שאם לא נעבד את הקרקע, לא נחיה בה, ואם לא נייצר את המזון שלנו בעצמנו, אנחנו נהפוך לאורחים פה. אני לא דואג לכפר ביאליק, זה הרבה יותר עמוק מזה".
ועדיין יש קשר עמוק לחג שבועות החקלאי?
"קשר עמוק, שבועות זה חקלאות, זו עלייה לרגל, אין כמו החג הזה לחבר בין אדם לאדמתו, הוא מבטא את חג הביכורים, את הקציר, את האסיף. עדיין יש מקומות שבהן החגיגות אמיתיות, מבטאות את עבודת החקלאות, אבל בחלק מהמקומות מתרכזים בעוגות גבינה, שמתאימות לתוכניות ריאליטי. אני מאוד אוהב עוגות גבינה, אבל בעיני זו לא המהות של החג. זה ביטוי חיצוני לדבר הרבה יותר עמוק, שנעלם. בשורה התחתונה, זה חג נהדר".
