האם אינסה הגיעה במיוחד מקזחסטן, אביו ומאות משתתפים חלקו אתמול (חמישי) כבוד אחרון לסמ"ר סימון שלומוב ז"ל, לוחם הצנחנים שעלה לבדו מקזחסטן ונפל בקרבות ברצועת עזה.
6 צפייה בגלריה
"נוח על משכבך בשלום ילד יפה שלי". דנה כורי, האם המאמצת של שלומוב ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
דנה כורי מקרית אתא, מנהלת התיכון וסגנית השש שנתי, אימצה יחד עם בני משפחתה את סימון: "סימון הגיע אלינו בכיתה ט', ב-2017 מקזחסטן במסגרת פרויקט נעל"ה. כשהיה בכיתה י' אני הכרתי אותו כשלימדתי אותו מתמטיקה, והוא היה שובב, מקסים, תמיד דרש תשומת לב, עם חיוך גדול ואי אפשר היה שלא להתאהב בו.
"אז ראיתי שהוא נשאר שבתות כי לא הייתה לו משפחה בארץ והתחלנו להזמין אותו אלינו לארוחות שבת, אבל כל המשפחה התאהבה בו והחלטנו לאמץ אותו. הוא היה מגיע אלינו בסופי שבוע כשכולם היו משתחררים לביתם, מלבד פעמים שהיה נשאר לעבוד בסופי שבוע כדי להרוויח כסף ולשלוח לאמא שלו אינסה".
דנה ושרון כורי, יחד עם ילדיהם ניל, יונתן, קרני וקינן, הפכו להיות משפחתו של סימון: "הקשר בינינו לבין סימון מאוד חזק, והמשיך גם אחרי שסיים את הפנימיה. כשהלך למכינה של חצי שנה, הוא התחיל לדבר על הרצון שלו להתגייס לשירות קרבי, זה לא היה קל מול אמא שלו בגלל שהוא בן יחיד אבל היא חתמה לו.
"אנחנו ליוונו אותו בתקופת הצבא, הוא שכר דירה בקרית ביאליק, והיה ממשיך להגיע אלינו. הבת שלי ניל, שגם היא חיילת הייתה בקשר מאד קרוב עם סימון. כשהוא סיים מסע כומתה הוא הזמין אותנו וכולנו הגיע, זה היה משמח לראות אותו מאושר כל כך, הוא היה גאה בכומתה שלו וגם אנחנו".
כשהתחילה המלחמה מפלס הדאגה עלה: "היינו בקשר איתו וכל הזמן ביקשנו ממנו, שלא יהיה גיבור, ואמרנו לו 'סימון אנחנו מאוד דואגים' והיה לו משפט מתוק שאמר 'לדאוג זה לא בריא' לבסוף מה שהכי חששנו ממנו קרה.
אתמול, לעיני רבים שליוו את סימון בדרכו האחרונה, דנה כורי ספדה לו בכאב: "סימון ילד אהוב שלי, איזה לוחם היית, ואיך נהרג כגיבור סיפרו ויספרו מפקדך וחבריך לנשק מהפלוגה של גדוד 202 מהצנחנים. יחידה שכל כך רצית ואהבת להיות בה. איזה חבר טוב היית סיפרו כאן חבריך ושותפיך. כמה בלטת בפנימיה, בעבודה ברפת, בנבחרות הספורט ובחיים השוקיים בכפר יספרו הצוות הנהדר והמסור של הכפר נוער מאיר שפיה שכל כך אהבת. אני אספר עליך שהגיע בן 14, שהגיע במסגרת נעל"ה. הלימודים היו כל כך חשובים לך ותמיד רצית להצליח.
"אותי כבשת עם החיוך המקסים שלך והעיניים היפות שלך. חיוך ומבט של ילד תמים אבל נחוש, שלאורך כל הדרך ידע מה באמת חשוב בחיים: לדאוג לאמא. בכל הזדמנות עבדת וחסכת כדי לשלוח לאמא ובמקביל לא וויתרת על חוויות אין סופיות במאיר שפיה".
עוד סיפרה: "לא רק אותי כבשת, הצלחת לכבוש את כל משפחתי, שמחנו שהגעת אלנו לארוחות שישי וחג, עשה לנו טוב על הלב שהתענגת על האוכל ועוד יותר על משפחתיות שניסינו לתת לך. סיפרת לניל בתי הבכורה שאתה רוצה משפחה גדולה, ושתהיה אבא טוב לילדיך. תמיד אמרת תודה בפנים מאירות וחיוך גדול. הקשר ההדוק נמשך גם כשהיית בצבא, היה חשוב לך שירות קרבי, ורצית כל כך להיות בצנחנים. כשלבשת את הכומתה בטקס סיום מסע לא היה מאושר ממך, ולא הייתה מאושרת ממני".
בסיום דבריה פנתה כורי לאמו אינסה ולסבתו, ואמרה: "תודה על שהסכמתן לשלוח את סימון בגיל כה צעיר לישראל ובזכות כך זכינו כולנו להכיר אותו. רוצה שתדעו שכולנו היינו לו לשמחה ונאהב אותו לעד. קהל יקר, תבטיחו לי שתעשו הכל לא לשכוח את סימון לעד".
בתום הדברים פנתה לסימון ואמרה: "תראה עלית לבד לארץ והיית חייל בודד, אבל תראה כמה חברים ומשפחה הצלחת לרכוש. כמה כולם פה אוהבים אותך תודה על הזכות להכיר אותך, על מה שעשית למען העם והמדינה שכל כך אהבת, נוח על משכבך בשלום ילד יפה שלי".
לפני שלושה ימים הגיעו אמו וסבתו של סימון לארץ: "האמא שבורת לב, היא הגיעה לכאן לזהות את סימון, ולאחר מכן קיבלנו אותה כאן בפנימייה בחום גדול. הילדים נופפו בדגלי ישראל ואני עם צוות נוסף קיבלנו את פניה בהתרגשות גדולה. זו אמא שאיבדה את כל עולמה, הוא היה הבן היחיד שלה, ובגלל הקורונה יצא שהם נפגשו רק פעמיים מאז עלה לארץ, היא מאד צמאה לשמוע עליו כמה שיותר, מאנשים הצוות ומחברים שהגיעו לכאן מיד בתום הלוויה", מספרת בעצב.
גם המפגש בין אמו של סימון לדנה אמו המאמצת היה מרגש מאד: "בכל השנים האל ה לא יצא לנו לדבר באופן ישיר, תמיד דרך סימון שסיפר לנו עלינו, והיה מפגש מרגש מאוד. נתנו לה מקום חם, והצבא הקים אוהל למנחמים שמגיעים לכאן. מחר היא אמורה להגיע לדירה ששכר בקרית ביאליק יחד עם שותף שלו, ולראות את המקום בו גר ואת החפצים האישיים שהשאיר אחריו. חשוב לנו לדבר על סימון כדי שאנשים ידעו מי הוא היה".
