ביום ראשון האחרון הובא למנוחות רס"ל נזר איטקין ז"ל, תושב קרית אתא, חייל בודד שנפל בדרום לבנון, כלוחם ביחידת אגוז של הקומנדו. למרות ההנחיות לא להגיע להלוויה, אלפים גדשו את בבית העלמין הצבאי באושה. רבים מתושבי הקריות והסביבה עמדו בצידי הרחובות הראשיים בהם עבר ארונו כשהם אוחזים בדגלים ומצדיעים לו.
נזר עלה בגיל 12 מאוקראינה לארץ, תחילה עם אביו דוד, בנו היחיד, אבל זמן קצר לאחר מכן שב דוד לארץ מולדתו, שם ניהל עסק עצמאי ונזר נשאר בארץ יחד עם סבתו שהתגוררה בחיפה. בצעירותו הוריו התגרשו ונזר גדל עם אביו, אך שמר כל העת על קשר עם האם, ממנה יש לו אח נוסף הגדול ממנו בעשר שנים.
בארץ למד בפנימיית אלוני יצחק בבנימינה, כעולה חדש, עד כיתה י"ב ונחשב לתלמיד מצטיין, שאף הוביל פרויקט רכיבת אופניים בכפר, וחלם על שירות קרבי משמעותי. ולאחר כשנה במכינת 'מלח הארץ' התגייס לאגוז. לפני כשבעה חודשיים עלה אביו דוד איטקין, לארץ לקרית אתא.
דוד איש מאופק מוקף באנשים והכאב ניכר עליו. "תמיד רציתי הכי טוב בשבילו. הגענו לארץ כי חיפשתי עבורו את החינוך הכי טוב. הוא חזר לסיים את שנת הלימודים בקייב ולאחר מכן הגיע לישראל. הייתי חייב לחזור לעסקים שלי בחו"ל. כל הזמן שמרנו על קשר קרוב, היינו מדברים הרבה מאד בטלפון. וכל שלושה חודשים הוא היה בא אלינו לביקור".
אמו של נזר, נפצעה קשה לפני כחמש שנים, כשנטיף קרח גדול נפל עליה וגרם לה לנכות קשה. האח, סטס, מתגורר עם האם ומטפל בה. בעקבות מצבה הבריאותי לא יכלה האם להגיע לארץ ללווית בנה.
דוד: "יש ביני לבין נזר הרבה דמיון, הוא כמוני אדם מאד מסודר, שתמיד חושב קדימה. נתתי לו עוד אפשרויות, ללמוד ולגור במספר מדינות באירופה אבל הוא חשב רק על ישראל גם בגלל שהסבתא גרה כאן, והיום מתגוררת בדיור מוגן.
חבר טוטאלי
ארז גל, מנהל הפנימייה באלוני יצחק: "נזר הגיע אלינו בכיתה ז', הוא הגיע בלי שפה בכלל, לא הכיר אף אחד חוץ מסבתא שלו. הוא היה שובב וחייכן ולא יכולנו לכעוס עליו אף פעם, גם שהיה עושה שטויות. לאט לאט הוא התבגר, ולמד עברית והראה לנו שכשהוא לוקח משימה, הוא עומד בה בצורה הכי טובה שיש. הוא היה תלמיד טוב, ספורטאי מוביל, חבר טוטאלי. בכפר הוא הוביל פרויקטים משמעותיים כמו רכיבת האופניים והיה הדבק של החברים. ערב החג קיבלנו את ההודעה על נפילתו והכאב גדול".
רן מרגלית, מנכ"ל עמותת ברטלי, הפועלת בתוך הכפר: "למעשה מי שייסד את הפעילות של העמותה בתוך הכפר היה נזר, היו לנו רק ארבעה תלמידים והוא סחף למעלה משלושים לפעילות, תחיל כחניך ולאחר מכן הפך גם למדריך בעצמו. למרות שהתמודד עם קשיים ונשאר גם לבד בפנימייה הוא מעולם לא התלונן, תמיד היה מחויך ושמח. היה בו חוסן יוצא דופן".
לילך קליוור, שהייתה מעין משפחה מאמצת של נזר: "הבת שלי סקיי ונזר למדו יחד בשכבה. יום אחר היא באה ואמרה לנו שיש לה ילד בשכבה שאין לו לאן לחזור שבתות ואם הוא יכול לבוא לשבת, ואמרנו 'ברור' מרגע שהוא נכנס בדלת התאהבנו בו, בעלי דובר רוסית אז היה חיבור מושלם. הוא היה בא איתנו לטיולים. בעלי וובה היה גם האפוטרופוס שלו שליווה אותו לשדה התעופה כשנסע לבקר את הוריו".
בין המספידים בהלוויה היו גם ארז גל ונועה פרידמן מגבעת ברנר, שהייתה ש"שינית בכפר הנוער בשנה האחרונה של נזר והשניים שמרו על קשר חברי קרוב.
בהלוויה ספדה לו: "נזר, הגוף שלי שרף, הלב שלי בער, הבטן התהפכה. כולם אמרו שאני מגזימה. כתבתי לך הודעה. וי אחד. ביום רביעי, שניים באוקטובר, בשעה 14:53, הקצינים הגיעו. בשורה הם קוראים לזה. זו לא בשורה, זה המכה הכי כואבת שמכוונת בדיוק לאיפה שרוצים לפגוע... יאמר לזכותך שהכנת אותי טוב לרגע הזה נזנזון, תמיד צחקת על זה, כתבת לי הודעות, הראית לי תמונות של פרוטזות ואמרת שבמקרה הטוב תהיה איש רובוט...".
צחוק באהבה
נועה פרידמן מוסיפה: "לי ולנזר היה קשר מאד קרוב, שסיימתי לא חשבתי שהקשר ימשיך כך, אבל הוא רק הלך והתחזק. הוא נכנס למשפחה שלי והפך בן של ההורים שלי. הוא היה מהבחורים הקשוחים שיש להם קור רוח ומצד שני את הלב הכי רחב שראיתי אי פעם. אחרי שסיים בכפר נוער הוא היה במכינת 'מלח הארץ' בעין גדי וחלם להתגייס לסיירת מטכ"ל. הוא התאמן, הלך לגיבושים ולא התקבל, ואז הלך לסיירת אגוז שהפכה להיות ממש הבית השני שלו. הוא הוגדר כחייל בודד, אבל הוא היה החייל הבודד הכי לא בודד שיש".
פרידמן מספרת איך הפכה לאשת הקשר שלו. "כשהוא התגייס הוא התקשר אלי ושאל אותי אם זה בסדר שהוא ירשום אותי כאשת הקשר שלו לזמן חירום, ואני מיד אמרתי 'ברור שכן', שיתפתי את ההורים שלי והבנו יחד מה זה אומר. סבא שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים, ונזר תמיד היה צוחק ואומר לי 'נתראה ביום הזיכרון הבא' את תהיי משפחה שכולה פעמיים', זה היה הומור שחור שהיה בינינו, היום אני מבינה שהוא ניסה להכין אותי".
מאז החלה המלחמה הדאגה התגברה: "נזר היה הרבה חודשים בעזה, אני דאגתי לו. כל טלפון עניתי בלחץ וחשש שקרה לו משהו. הייתי מביאה לו ולצוות שלו דברים, כל מיני פינוקים כשהיו יוצאים להפוגות. פעם אחרונה שדיברנו הייתה בשבת האחרונה, הייתה שיחה רגילה כזו סיפר לי שהוא חוזר לצבא מסופ"ש והיה עסוק בלרדת עלי, כמו שתמיד היה עושה, בצחוק ובאהבה כמובן. הוא לא אמר לי שהוא אמור להיכנס ללבנון".
קראו עוד:
בן יחיד
בין המנחמים יושב דוד האב, שרק לפני כשבעה חודשים הצליח לעזוב את אוקראינה ולהגיע לארץ להתאחד עם בנו: "כבר הרבה זמן תכננתי להגיע לישראל ולעשות עלייה, אבל מאז שהחלה המלחמה באוקראינה לא נתנו לגברים לצאת. אותי גייסו למלחמה, ונפצעתי. רק בגלל מצבי הבריאותי שוחררתי וברגע שיכולתי לעלות לארץ, עשיתי זאת.
"נזר הוא הבן היחיד שלי. בכל החודשים האחרונים בעזה דאגתי מאוד, אבל היה לי ברור שמישהו צריך לעשות את המשימה הזו. קצת לפני נפילתו חזרתי מחופשה בת עשרה ימים באירופה ונסעתי לבקר את אמי בבית האבות, אז נזר התקשר והודיע לי שהוא הוקפץ לבסיס. חשבתי שאספיק להגיע אליו, אבל הוא לא יכל לחכות. מאוחר יותר הודיע לי שהרכב נמצא בבסיס וכחצי שעה לאחר מכן הטלפון שלו היה מנותק, הבנתי שהוא נכנס עם הצוות שלו לפעילות קרקעית בלבנון".
יממה בלבד חלפה, עד שהגיעו המודיעים מטעם הצבא: "כל הזמן רק ביקשתי ממנו לשמור על עצמו. הסברתי לו שהוא היחיד שאני חי למענו. הגיעו להודיע לי שהוא נהרג ואני הבנתי שלא הספקנו אפילו להיפרד. זה כאב עצום, אני מרגיש איך החיים שלי מתפרקים, רציתי שיהיה לו כאן הכי טוב ועכשיו הוא איננו".
פורסם לראשונה: 07:44, 11.10.24
