מי שחשב, לאחר הפסקות האש בדרום ובצפון – אחת מהן כבר קרסה – כי אנחנו נמצאים בשלב הפוסט-טראומה וניתן להתחיל לרפא את הפצעים הנפשיים שנפערו בקרב בני הנוער במהלך השנה וחצי האחרונות, מוטב שיתחיל לחשוב מחדש. מאז תחילת המלחמה, עלה מספר בני הנוער שפונים לטיפול נפשי ברשת "עוצמות פסיכותרפיה אינטגרטיבית" בכ-300%, אך הגל הגדול עוד לפנינו. חוויה שעברו השבוע תלמידים מקרית חיים ממחישה זאת היטב: הם יצאו לטיול בדרום, אך הטיל החות'י החזיר את כל הפחדים, ההפעלות התבטלו והתלמידים חזרו הביתה.
הילה מעוז שפיצר, דרמה-תרפיסטית, מומחית בבריאות נפש קהילתית, דוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית באוניברסיטת חיפה ומנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית", אומרת שהטראומה עוד כאן והמלחמה עדיין לא מאחורינו, למרות שהטילים מהצפון לפחות הפסיקו ליפול.
לדבריה: "יש הבדל בין שרידות לפוסט-טראומה. אנחנו עדיין נמצאים בשלב טראומטי, אך כבר מתחילים לראות את המחירים הכבדים שהמצב גובה מהילדים. עלייה בבעיות התנהגות, ילדים שלא רוצים ללמוד, להיפגש עם אחרים, לרדת מהמחשב. הילדים עצובים, בדיכאון ואין להם מספיק משאבים להתמודד עם כל המצב. בנוסף, סמכות ההורים יורדת, ההורים עצמם, בשל המצב, פשוט לא מצליחים להתמודד עם הכל. הבעיות רק מתעצמות, והגל הגדול עוד יבוא".
מעוז שפיצר (49), תושבת קרית חיים, נשואה ואם לשלושה, בהם שני חיילים במילואים ואחד סטודנט שמנסה לסיים את לימודיו במערכת מחשבים לצד שירות מילואים, מתארת את תחום ההתמחות שלה: "אני חוקרת טראומה ומתמחה בתחום הזה. זו משימת חיי".
פחד להיחטף
לדבריה, החודש הקרוב, אחרי פסח, צפוי להביא גל נוסף של קשיים. לאחר החג, וועדות ההשמה במערכת החינוך יתחילו להתכנס ויתחילו לקבוע מה יקרה עם תלמידים לקראת השנה הבאה. "הצוותים יקבעו מה יקרה עם תלמידים שלא למדו מספיק ולא יודעים איך לעבד את כל מה שעברו. יהיו התאמות שיכוונו לחינוך המיוחד.
"תופעה בולטת היא ילדים שמרגישים חסרי משמעות. הם שואלים את עצמם למה בכלל ללכת לבית הספר? הם לא רואים עתיד, לא יודעים איך להרגיש שהם מתפקדים. לא רואים מציאות מתפקדת. יש גם תופעה שלא הייתה בעבר: פחד להתגייס. מצד אחד, הם מלאים במוטיבציה, ציונים מצוינים, ערכים מדהימים.
קראו עוד:
"מצד שני, יש פחד עצום שלא היה לפני כן – פחד ממוות ופחד להיחטף. תלמידים בכיתות הגבוהות אומרים לי, הילה, בשביל מה ללמוד? בשביל מה לעשות בגרויות אם ממילא אני עלול למות? הם רוצים לתרום, אבל יש פחד גדול, פחד ממשהו שלא היה בעבר. יש פחד להיחטף, שמישהו ייקח אותם, ושואלים מה יקרה אם זה יקרה להם. זה פחד שלא ראיתי בשנים קודמות. גם אז היו פחדים לקראת הגיוס, אבל לא בממדים הללו. זה קושי שהצבא יצטרך להתמודד איתו. פחד כזה לא היה כאן בעבר. הם גם חוששים מתנאי השירות. פעם, חייל, גם קרבי – ידע שפעם בכמה שבועות הוא ייצא הביתה. היום, לא יודעים, והם פשוט חוששים".
קשיים התנהגותיים
מה קורה עם ההורים? איך הם מצליחים לסייע, אם בכלל.
"גם מנגנוני ההגנה של ההורים נפגעו. הם פשוט מותשים מהמצב, מההתמודדות שלהם. אימא שמטפלת בילדיה לבד, משום שהבעל כל הזמן במילואים, מתמודדת עם עבודה, פרנסה וכוללת גם את גידול הילדים. הורים רבים נושאים לבד בנטל של שגרה מאוד קשה. יש הורים, שבשל העומס והלחץ, מתקשים להיות שם בשביל הילדים.
"זה משפיע על הילדים שזקוקים יותר למנגנוני הגנה. כל זה גם פוגע בסמכות ההורים. הורים שרצו בעבר להרחיק את הילדים מהמסכים, היום, אחרי שנה שבה הילדים היו מול הזום והמסכים, זה נעשה קשה יותר. הם מבינים שזו לא המלחמה הנכונה עכשיו, אבל אין להם את הכוחות לכך.
"יש הורים שמבינים את המצב ומנסים, למרות השחיקה שלהם, לעשות הכל. הפניות לטיפול גדלו ב-300 אחוז, במכון הפרטי שלנו. במכונים ציבוריים הכמות גדלה אף יותר. חשוב להבין שסטיגמה לפיה פונים לטיפול רק כשיש מצוקה קשה, לא בהכרח נכונה. יש הרבה יתרונות בפנייה לטיפול כדי להחזיר כלים בסיסיים להתמודדות. לא תמיד מדובר במצב קיומי".
איך המצב בא לידי ביטוי בהתנהגות בני הנוער?
"זה בא לידי ביטוי במגוון תחומים. יש קשיים בלימודים, ילדים שמסתגרו, פחד להיות לבד, סיוטים בלילה. ילדים קטנים חוזרים להרטיב, יש עלייה בתלות בהורים, הם לא מוכנים להיפרד מהם לפעמים. אחד הסימנים הנפוצים הוא 'אין לי כוח'. לא ללימודים, לא לחוגים, לא לחברים. יש בני נוער שמתמודדים בקשיים במערכות יחסים, וזה מוביל להרגשה של ניתוק. סימפטום נוסף הוא עלייה באלימות ובצריכת אלכוהול וגז מזגנים, שהן דרכים להתמודד עם הרגשות הקשים שמציפים את הילדים".
