בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו להתברר ממדי הזוועה בדרום, הזניקה ד"ר אורנה שמחון את חדר המצב של משרד החינוך וכולם התחילו לעבוד. תוך שבועות ספורים קמו לטובת מפוני הדרום והצפון 76 מרכזי קליטה, שבתוכם פועלים 61 מעונות יום, 58 גני ילדים ושמונה בתי ספר ארעיים. 6,000 תלמידים מפונים השתלבו בבית ספר קיימים או ארעיים, והשבוע ייחנך בטבריה בית ספר חדש למפונים שהגיעו לעיר. כל זה קורה כשד"ר שמחון בעצמה מפונה מביתה שביישוב הגדר אבן מנחם.
האירוע המתגלגל הציב גם בפניה סיטואציות דמיוניות: "קלטנו ילדים שבני משפחותיהם נרצחו או נחטפו, ששהו בממ"ד הרבה מאוד שעות והתקשו לתקשר עם הסביבה. היינו צריכים לתת מענה ראשוני ולטפל בהיבטים נפשיים וסוציאליים, וכמובן לבנות מערכות חינוך. המועצה האזורית שער הנגב התקשתה לתפקד כי ראש המועצה אופיר ליבשטיין נרצח, והסתבר שאנחנו מהווים עבור התושבים משענת וכתובת ראשונה של המדינה. הקיבוצים שקלטו אותם דאגו לבגדים ואוכל, ואנחנו הקמנו עבורם מערכת חינוך יציבה, זיהינו צרכים ועזרנו להיקלט.
הילדים הגיעו עם פיזור נפש גדול וחלקם חשו שכל המסגרות והגבולות נפרצו, היינו צריכים לאסוף ולשקם אותם. וכל העת ממשיכות להגיע בשורות על נרצחים וחטופים, ואנחנו מלווים את בני המשפחות, הולכים להלוויות על בסיס יומי ומנחמים אבלים. יש לנו מורים ומורות וגננות מגויסות, ממש אין לנו יום ואין לילה".
"אין מזוזות"
יש מספיק כוח אדם להתמודד עם כל זה?
"גייסנו מתנדבים, מורים מפונים, מנהלים ומפקחים שפרשו לגמלאות. אמרתי להם שהם מגויסים בצו 8. הם חשבו שהם באים לשבועיים - שלושה, אף אחד לא הבין את סדר הגודל. לא חלמתי שאצטרך לגייס צוות כדי לתת סעד לקהילה שהראשות המקומית שלה עסוקה במלחמה בדרום. אבל אין לי את הפריבילגיה להיבהל. הייתי צריכה לאסוף את עצמי, להגיד לאנשים שזה האירוע ועם זה נתמודד. למרכזי הקליטה שהקמנו מיניתי כמנהלים מפקחים בכירים ששוהים במקום 24/7 ונותנים מענה לכל הדרוש.
"בגלל משבר האמון שנוצר בין התושבים לבין המדינה, בהתחלה היה למפונים קושי לתת בנו אמון, כנציגי המדינה. אספתי את התושבים ואמרתי שאנחנו אנשי מקצוע ואנחנו כאן כדי לעזור לילדיהם, ובהדרגה הם החלו לשתף פעולה והם רואים בנו כתובת לכל דבר ועניין. באחד הביקורים שלי במרכזי הקליטה שמתי לב לילד שישב בצד, הסתבר שהוא מנחל עוז ואביו נרצח. חיבקתי אותו ושאלתי מה היה רוצה לעשות. הפעם הבאה שנפגשנו היתה בתוך בית הספר, והילד אמר שהוא בא מבית מסורתי ובבית הספר החדש בקיבוץ אין מזוזות. עוד באותו הערב קבענו שם מזוזות, ודאגתי שיהיו מזוזות בכל מוסדות החינוך. הילד הזה נכנס לי ללב, בפגישה הבאה הוא סיפר שהחלום שלו ללמוד תִכנות, ולמחרת כבר היה בכיתה שלהם מדריך מחשבים שלימד אותם.
"תלמידה אחרת מאותו קיבוץ, שחלק מבני משפחתה חטופים, בקושי הצליחה למקד מבט והיה קשה לתקשר איתה. שמתי לב שהיא נועצת מבט בשרשרת שענדתי, מסרתי לה את התכשיט וסיפרתי על האומנית שעיצבה אותו. משהו השתנה אצלה, שמנו לב שהילדה יותר ממוקדת ונותנת אמון. זה תפקידנו בעת הזאת כמחנכים, יועצים, פסיכולוגים ואנשי שירותי הרווחה, ולאט לאט הילדים חוזרים לגבולות והקהילה משתקמת. זו שעתם היפה של המנהלים ואנשי החינוך, והם אכן מתגלים במלוא גדולתם".
אייפדים למפונים
אחד הדברים הראשונים שעשו, אומרת שמחון, היה להקים שבע מִנהלות שעזרו לטפל במצב שכמותו לא היה כאן מעולם: "מִנהלת מפוני דרום מטפלת ביישובים כמו נחל עוז ו-גבים, שפונו לקיבוצים משמר העמק ומזרע שנמצאים במחוז צפון. הילדים הגיעו בלי כלום ואנחנו דאגנו עבורם לספרים ומחברות, לתלבושת בתי ספר, למחשבים, לאייפדים מיוחדים עבור ילדים עם צרכים מיוחדים, לסייעות.
"כשהמדינה החליטה לפנות את יישובי קו העימות הצפוניים, הקמנו את מִנהלת מפוני צפון. מתוך 60 אלף התושבים שפונו מהצפון יש לנו כ-6,000 תלמידים, שפונו לכל הארץ. זה אתגר גדול. קריית שמונה, למשל, פינתה את תושביה ל-200 מיתקנים בכל רחבי הארץ, ועוד ידובר רבות על הפינוי הזה. יש לי מפקח שהסתובב שלושה שבועות בכל מלונות אילת כדי למפות את כל התלמידים ולהבין מי נמצא איפה, והקמנו שם בית ספר ארעי לתלמידי המפונים מקריית שמונה.
מִנהלת נוספת היא מנהלת נפגעים, המטפלת בכל הנוגע לילדים שנפגעו מהמלחמה – נעדרים, חטופים פצועים וחללים. יש לנו בוגר חטוף, אלון אוהל, שאנחנו מלווים את אמו, עידית אוהל, מורה ומרכזת אומנויות בבית אמירים בכפר ורדים. ויש שני ילדים חטופים שחזרו, נווה (8) ויהלי (3) שוהם, ממעלה צביה. הם נחטפו עם הוריהם, עדי וטל, ועם סבתם שושן.
"כולם חזרו מלבד האב טל. בשבת הארורה הם ביקרו את הסבתא והסבא בבארי ונחטפו. הסבא אבשלום נרצח. טיפלנו בהם בחזרתם המדורגת למערכת החינוך, הכנו נוהל מסודר למורים, ליועצת, לתלמידים. תדרכנו איך קולטים, איך מתמודדים עם תופעות, מה שואלים ומה לא, והתלמידים המתינו להם במעלה צביה עם שלטים. כושר ההסתגלות שלהם גבוה ונמשיך ללוות אותם.
בנוסף הקמנו מִנהלת מתנדבים, מִנהלת לוגיסטיקה ומִנהלת לרווחת העובדים, שמטפלת למשל במורה מפונה שיש לה שישה ילדים ובעלה מגויס, מורה שיש לה שלושה ילדים בעזה או מנהל בית ספר מגויס, שאגב השתתף בישיבת זום מגבול עזה, כי היה לו חשוב להיות בקשר עם בית הספר. זו היערכות עצומה שאנחנו משקיעים בה 90 אחוז מהאנרגיה, כש-90 אחוז ממערכת החינוך שלנו בכלל עובדת כרגיל ודורשת את תשומת הלב שלה".
הדרכים סגורות
העובדה שאורנה ובעלה שלום שמחון, לשעבר ח"כ ושר במפלגת העבודה, נדרשו בעצמם לעזוב את ביתם באבן מנחם, גורמת לה להזדהות מלאה ובה בעת מדירה שינה מעיניה: "תופעת העקורים מתרחשת בישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה במספרים כאלה, ולא רואים את הסוף".
לאן התפניתם?
"אבן מנחם הוא יישוב גדר מטווח שפונה עם שאר יישובי הגדר ורק השבוע יירטו מעליו כטב"ם. שלום ואני עברנו לגור אצל בתנו טל בנהריה, שגם בעלה מגויס. יצאתי מהבית עם מזוודה, ודמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על המטבח שלי, המיטה והמצעים שלי, הגינה שלי. ניסיתי לחזור מספר פעמים כדי לקחת חפצים ובגדים, ושלוש פעמים החזירו אותי כי הדרכים היו סגורות.
"כשהצלחתי לבסוף להגיע ראיתי שהדשא הגיע כמעט לגובה העצים. זרקתי דברים מהמקרר, הזרמתי מים בברזים כדי למנוע חלודה ועשיתי עוד דברים לא הגיוניים כאלה. יש לנו שם לול עם nטילות שמספק ביצי חופש, בעלי נוסע לשם כל יומיים ואני מתפללת שיחזור בשלום. ויש לנו כרם שמניב יינות קברנה סוביניון וגוורצטרמינר, שזכו בפרסים ונמכרים למסעדות בת"א. עדיין יש ביקוש, אבל אין יין.
"לצערי עשרות דונמים של גפנים ירדו לטמיון, כי הם נמצאים באזור המטווח ואנחנו לא יכולים להגיע כדי לרסס ולטפל בהם. כלתי התפנתה מהישוב עם שלושת הילדים, והבן שלי גל מגויס לכיתת כוננות. כשהוא יוצא להתרעננות הוא הולך לטפל במשק שלנו ונאלצנו להקים שם ממ"ד כדי שיוכל לתפוס מחסה בעת הצורך. גל הוא בן ממשיך, יצרנו לו משק לתפארת ועכשיו כל המפעל הזה מתמוטט מול העיניים שלי. זו קריעה בשבילי".
חרדה ותקווה
תחזרי הביתה?
"בוודאי. אחרי המלחמה נחזור ונעבד את האדמה אף על פי כן, ונשקם את הכרם. זה הבית שלי, ואני מקווה שגם הילד שלי יישאר שם. הגענו לכאן בעקבות הורינו שהגיעו מטעמים ציוניים, ואני חרדה מהאפשרות שתושבים שפונו מהצפון לא יחזרו הביתה. אני חרדה ליישוב שלומי שחלק מתושביו עברו לנהריה, ולמטולה שחלק מתושביה עזבו ואולי לא יחזרו.
"אם לא תהיה פעולה רחבה שתרחיק את איום החיזבאללה מהגבול הצפוני באופן מיידי, נאבד את הצפון ואני כבת הצפון לא יכולה לאפשר את זה. ואולי אנחנו כבר מאבדים את הצפון, כי המשקים מחוסלים. בדובב כמעט כל משק שני מטווח, ואנשים לא יצליחו לשקם את כל זה. הממשלה והצבא צריכים לפעול כדי למגר את איום החיזבאללה. הסדר מדיני משמעותו לחיות בסכנה מתמדת.
"לפני חודש עשיתי מטווח ורכשתי אקדח, כשאחזור לאבן מנחם אשן עם הנשק מתחת לכרית. זה נראה למישהו סביר? אני לא יודעת אם מה שקרה בדרום לא יכול להתרחש בצפון, ואני לא בטוחה שאני רוצה שהנכדים שלי יישנו אצלי בלילות, כשאני לא יודעת מאיזו מנהרה יבואו החיזבאללה. אירוע כמו בדרום יהיה גרוע יותר בצפון, כי חיזבאללה יותר מדויק ומתוחכם מחמאס, ונתמך על-ידי איראן. יישובי הצפון והדרום החזיקו את הגבולות, ואם אנחנו מאבדים אותם – איבדנו את המדינה".
