בשבת שעברה נדבקה מדינה שלמה למסכי הטלוויזיה, לצפות בחזרתן לארץ של 4 תצפיתניות משבי החמאס. לרגע אחד החיוך חזר לפניהם של הישראלים, וחשבנו שאולי הסיוט יהיה מאחורינו. יוסי אוסדון, נכה צה"ל ופסיכולוג רפואי, שעובד עם תלמידי בית הספר התיכון רבין בקרית ים, ומשמש מנטור לצוותים החינוכיים, צפה גם הוא בחיילות חוזרות וראה את זה אחרת.
3 צפייה בגלריה


יוסי אוסדון, נכה צה"ל ופסיכולוג רפואי, שעובד עם תלמדי תיכון בקרית ים
(צילום: באדיבות העירייה)
"מלחמת יום הכיפורים הייתה לפני 50 שנים ואנחנו עדיין דשים בה ובמה שקרה שם. אירועי 7 באוקטובר הרבה יותר טראומטיים עבור תושבי ישראל. זה עמוק בפנים, ולא משנה אם את גר בגבול הצפון, בעוטף עזה או בקריות. זה טראומה לאומית כי אין מישהו שהמלחמה הזו לא נגעה בו במישרין או בעקיפין. חושבים על החטופים, חושבים על הנופלים, על הכמויות הבלתי אפשריות של "הותר לפרסום". בלתי אפשרי להכיל את כל זה, ייקח לנו 100 שנה להכיל ודרושה המון עבודה כדי להשתקם".
הכל צף
אוסדון (49), נשוי ואב לארבעה ילדים מתגורר במושב נוב בגולן. הוא לוחם גבעתי, נפצע בעת השירות והיה בשיקום משך 13 חודשים. לאחר השיקום העלה שוב פרופיל, נכנס לפעילות מבצעית בעזה ואז נפגעה שמיעתו בתקרית ירי. כיום הוא מנסה להתמודד עם הבעיות הנפשיות של בני הנוער שחוו את המלחמה האחרונה. בשנים האחרונות הוא טיפל בבני נוער באופן פרטני וגם במסגרת מערכות החינוך, בין השאר בקרית חיים, קרית מוצקין וכיום בקרית ים. "ברגע שרק מגרדים את נושא המלחמה, הכל צף. תלמידים נזכרים באזעקות שחוו, בטילים שנפלו, בחברים או מכרים שנפלו. טיפלתי באנשים שאיבדו בני משפחה בנובה או במלחמה. אתה רואה מיד את כל החרדות, וחרדות הן בן הדוד הקרוב של דיכאון עמוק".
מה המקרה הכי קשה שטיפלת?
"תלמידה שטיל נפל בדירת משפחתה. הם הספיקו להיכנס לממ"ד, אבל ההדף גרם לנעילת הממ"ד. הם היו נעולים בחושך, בלי תקשורת, בלי יכולת לצאת. כמובן שהייתה שם חרדה גדולה והתלמידה פשוט לא יכלה לצאת מהבית אפילו ביום, שלא לדבר על הלילה. הייתה שם תחושה של נגיעה במוות, אבל עם משפחה חמה ועוטפת, טיפול נכון של כל הצוות, אחרי חודש היא הצליחה לצאת שוב מהבית ולחזור לתפקוד כמעט רגיל".
חוסר אונים
אתה באמת חושב שייקח 100 שנים להתגבר על הטראומה?
"בטראומת יום הכיפורים אנו דשים 50 שנים. פה יש גם תיאוריות קונספירציה, וועדות חקירה, וזה ישפיע עלינו שנים. על אירוע ה-7 לאוקטובר דברנו, בפעם הראשונה כעם, במלים שמזכירות שואה. עד עתה נמנענו מלעשות כן, שמרנו את הדימויים למקרים קיצונים. אבל כנראה שמראות של ילדים שנרצחים במיטותיהם מעביר את כולנו למקום של חוסר אונים, למקום בו שואלים היכן הצבא, היכן העזרה. לא סתם המילה הפקרה מוזכרת כל הזמן. זה נגע בעצבים הכי חשופים של החברה שלנו וזה ילווה אותנו שנים קדימה".
קראו עוד:
יש הערכה בכמה עלה מספר בני הנוער שזקוקים כיום לטיפול?
"אין לי נתונים, אבל אפשר להסיק ממספר הפניות למוקדי חירום כמו ערן, שם מספר הפניות עלה פי שניים ופי שלושה".
איך הייתה ההתמודדות שלך עם צוותי ההוראה?
"גם נושא מורכב. אנשי הצוות הם גם הורים, גם עם חרדות. הם נזקקו לחיזוקים כדי שימשיכו לבוא. יש מורה שגרה בנהריה ופשוט חששה לנסוע בכבישים בין האזעקות. חשבה כל הזמן איפה אכנס אם תהיה פתאום אזעקה, מה עם הילדים שלי בנהריה. בעיות מאוד מורכבות".
כמו הסרט הצהוב
בשנה האחרונה מקדם אוסדון מיזם חדש בשם: "משולש הגבורה". סטיקר שמביע הערכה לפצועי המלחמה מתוך כוונה להעניק להם הוקרה והכרה. לדבריו, המדינה מסייעת לנכים בפן הכלכלי אבל פחות בפן ההכרתי.
"אני גם מטפל בפצועי צה"ל וחיפשתי מיזם שיביע את ההערכה של כולנו לתרומה של הפצועים. היו עד כה 80 אלף פצועי צה"ל וכעת התאספו עוד 20 אלף. מה שהם רוצים זה לא עוד 1,000 שקל אלא הוקרה ושאלתי את עצמי איך מעוררים את הציבור להביע את ההוקרה הזו. אז אח שלי עיצב סמל ובמרכזו משלוש ובו כיסא גלגלים עליו יושב איש עם נשק תחת הכותרת "אותנו לא ינצחו".
ההשראה לסמל הוא ראיון עם לוחם גולני שנפצע ואמר שהוא מוכן להיכנס לעזה ולהיחלם גם כשהוא על כיסא גלגלים. המטרה של המיזם לעודד את הפצועים, לתת להם הוקרה על מה שהקריבו למעננו, להנכיח את ההוקרה במרחב הציבורי, שירגישו את זה. זאת אנו עושים בעזרת פרסום על שלטי חוצות, על אוטובוסים מדבקות לרכבים כתבות ועוד.
אוסדון: "כשתראה ברחבי הארץ 80 אלף כלי רכב עם המדבקה, ידעו כל הפצועים שהעם מוקיר אותם ומעריך את תרומתם. כפי שהסרט הצהוב מביע הזדהות עם החטופים, המדבקה הזו מביעה הזדהות עם הפצועים".
פורסם לראשונה: 20:06, 01.02.25