אחרי חודשים ארוכים שבהם ליווה שלמה בוחבוט את אחיו יעקב במאבקו במחלת הקורונה, השבוע התקשה למצוא מילות פרידה. "יעקב היה יד ימיני ואיש הסוד שלי. הוא ידע הכל עלי ואני ידעתי הכל עליו. אחי הצעיר היה מאוד קרוב אלי, וסמכתי עליו שתמיד יהיה שם בשבילי.
"נהגתי להתייעץ אתו גם בנושאים פוליטיים, הוא ליווה אותי בכל מערכות הבחירות וגם כשהייתי בשלטון המקומי. יכולתי להרים אליו טלפון בכל שעה ביום ולהגיד 'יעקב, יש לי בעיה' וידעתי שתמיד יענה 'שלמה, אני מגיע'. מעולם לא שמעתי ממנו 'היום אני לא יכול', 'אין לי זמן', או 'מחר'.
"יעקב אמנם לא התערב מדי בפוליטיקה המקומית, הוא ידע לשמור מרחק, אבל כשהיה צריך - הוא היה איתי כל הזמן. הזמנתי אותו להצטרף אלי לאירועים וכנסים. במקום לקחת יועץ חיצוני, יעקב אחי היה היועץ הכי טוב שהיה לי. הייעוץ שלו עבורי היה שווה זהב. כשהייתי נתון במשברים פוליטיים, הוא היה מתגייס ומנסה לפתור את הבעיה ולמנוע 'פיצוץ'. מדי פעם שלחתי אותו לפתור בעיה והוא, בחוכמתו, ידע לחלץ אותי לא פעם ממשברים. קשה למצוא יועץ שאתה מאמין לו בלב שלם. ליעקב האמנתי, והחשבתי את המילה שלו".
השתלת ריאה
יעקב בוחבוט (67) חבר מועצה בעיריית קרית ביאליק ואחיו הצעיר של שלמה בוחבוט, נפטר מקורונה בחמישי האחרון בעקבות סיבוכי המחלה. הוא לא חוסן, אובחן כחולה באמצע חודש מרץ ואושפז במצב קשה בבית החולים רמב"ם בחיפה. ריאותיו נפגעו באופן בלתי הפיך, ולכן הועבר לבית החולים בילינסון בפתח תקוה, כדי לבחון השתלת ריאה, שם נפטר השבוע לאחר ארבעה חודשי אשפוז. הוא השאיר אחריו אישה, סימה, שלושה ילדים - אבישי, עומר ואסף - ונכדים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בצור שלום.
שלמה ויעקב בוחבוט נולדו במרוקו, בהפרש של שמונה שנים זה מזה. יעקב ובת הזקונים, יפה, נולדו בעת ששני אחיהם הגדולים, רוזט ושלמה, כבר היו בישראל, לאחר שעלו לכאן במסגרת עליית הנוער. השבוע נזכר שלמה בוחבוט איך פגש את אחיו לראשונה בישראל בסוף שנות ה-50.
"נקלטתי בקיבוץ עין הנצי"ב, שם היו לי הורים מאמצים שהיו טובים אלי, והתכוונתי להשתקע ולהיות קיבוצניק, עד שיום אחד בשנת 1959 הגיעה הודעה למזכיר המשק שהוריי הגיעו למעלות, והם מחפשים אותי. הייתי בן 16 וחצי, אחרי נתק מוחלט של ארבע שנים מהמשפחה. לא ידעתי איך אמצא את הוריי ואיך אפגש עם שני אחיי הצעירים שלא ראיתי מעולם, שנולדו בשנים שבהן לא חייתי בבית.
"את אבא פגשתי באמצע הרחוב, כשראיתי עולים חדשים לבושים בחליפות עומדים בתור מסודר מחוץ ללשכת התעסוקה, והוא לקח אותי הביתה, אל אמא ואל מפגש של שמונת ילדי המשפחה. התנשקתי עם כל האחים הגדולים שלי, שאותם זכרתי, ופתאום רץ לקראתי ילד קטן, בלונדיני עם קווי דמיון ברורים למשפחה שלנו, ואמר בערבית מרוקאית: 'גם אני אח שלך'. הוא היה אולי בן שש, מתוק כזה.
"מאז ועד היום שוב לא נפרדנו. ליוויתי אותו כשלמד בנהלל, וכשנבחרתי לראשות מועצת מעלות ב-76' הוא החליף אותי בחנות מוצרי החשמל שהיתה לי במעלות. הוא היה אז בן 21, וניהל את החנות במשך שלוש שנים עד שעבר לקריות. בין לבין הספיק גם להיות חלק מהחבורה שהקימה את נווה אטי"ב, פרק בחייו שבו לא הייתי מעורב. אבל אחוות האחים שלנו, שנולדה במפגש ההוא בבית הקטן של הורינו במעלות, מלווה את שנינו כל השנים".
אלרגי לדבורים
ספר על חודשי המחלה.
"זה נורא, מה שקרה לנו. ליעקב היתה בעיה להתחסן, כי היה אלרגי לדבורים. הוא חשש מדבורים וגם מחיסונים שאולי יעירו את האלרגיה שלו, ובאופן כללי התרחק מבתי חולים ומבדיקות. כולנו במשפחה מאוד לחצנו עליו להתחסן, והוא דחה את העניין שוב ושוב, למרות שהיו גם רופאים שעודדו אותו ואמרו שהמחלה יותר מסוכנת מהאלרגיה.
"בסופו של דבר הלך להתחסן, אבל אז הסתבר שהגיע בלי תעודת הזהות שלו, וסירבו לחסן אותו. מצד אחד כעסנו עליו שלא הלך להתחסן, מצד שני יש תחושה שזה משמים. גזירת גורל. כי למחרת חזר למרפאה, וכבר היה חיובי לנגיף".
הוא נפטר בגלל שלא התחסן?
"כן, לצערי הוא חלה כל כך קשה. הוא נורא נבהל מזה. אצלו זה התחיל עם צמרמורת וחום גבוה, אבל הוא העדיף להסתובב בבית עם מעיל ולא ללכת להיבדק. חשש להגיע לבית החולים. הוא אושפז רק כעבור שבוע, אחרי שילדיו הזמינו אמבולנס ושכנעו אותו לנסוע. וברמב"ם, תוך ימים ספורים כבר היה צריך להרדים ולהנשים אותו".
מצבו של יעקב הידרדר והוגדר אנוש. "בימים הראשונים עוד יכולנו לדבר אתו בטלפון", מספר שלמה. "הוא נשמע אופטימי ואמר שהוא מקווה שייצא משם מהר. בשלב מסוים החלים מהקורונה, אבל המחלה פגעה קשה בריאותיו, ותוך שבועיים כבר היה מחובר למכשיר לב-ריאה (אקמו). חודשיים היה ברמב"ם, רוב הזמן מורדם, ובגלל שהריאות קרסו, דיברו על השתלת ריאה והוא הועבר לבית החולים ביילינסון, אבל נדבק שם בחיידק, ומצבו לא איפשר את ההשתלה.
"בשלב מסוים הוא התעורר. היה לו קשה לדבר כי היה מחובר לצינורות, אבל שמעתי אותו ממלמל 'קחו אותי הביתה'. לכל אורך המחלה שלו היה לי קשה לבקר אותו. קשה לראות אדם נמרץ ופעלתן שוכב חסר אונים, קשה לעמוד מולו כשהוא מחובר לכל כך הרבה צינורות, ומסביב מצפצפות מכונות הנשמה ולב וריאה, ובלגן אחד גדול. זה קורע את הלב, ובעיקר כשיש הרגשה שאפשר היה למנוע את זה".
כריכים לתלמידים
כל המשפחה היתה סביבו?
"כן, עד יום מותו. גם כל המשפחה המורחבת אהבה אותו, הוא היה המון גם אצלי בבית, הילדים שלי ממש גדלו איתו. לא היה שבוע שלא בא אלינו, כי הוא גדל במעלות והיו לו כאן המון חברים. כל החיים איתו היו חוויות, כולל נסיעות לחו"ל. ואיזה ארוחות שבת הכין לנו. יעקב אהב לבשל ולארח, וכשהיינו באים אליו לקרית ביאליק, זו תמיד היתה חגיגה. הוא היה איש משפחה, ובשלן מרוקאי שידע להכין דגים חריפים, עוף עם בצל, בשר טוב. נהג לערוך קניות, ואז לקום בחמש בבוקר כדי להכין את הסלטים, לבשל ולערוך את השולחן. אחרי הארוחות שלו לא נשאר פירור על השולחן. גם סימה אשתו מאוד אהבה שהוא מבשל, והוא נהנה מכל רגע.
"היו לו הרבה חברים ומכרים גם סביב עבודתו, כחבר מועצה שעסק בנושאים חברתיים, קידם הצעות חוק ויוזמות חברתיות, ביניהן חלוקת כריכים לתלמידים נזקקים וסבסוד מבחנים פסיכומטריים לצעירים תושבי הקריה".
ביום ראשון שעבר חלה הרעה משמעותית במצבו, והוא הורדם עד לקביעת מותו בסוף אותו שבוע. "כולנו היינו סביבו כל הזמן", אומר אחיו, "ובסוף בסוף, בחמישי בלילה, זה היה כאילו יעקב לא רצה שאיש יהיה שם. בלילה האחרון היינו מחוץ לחדרו בביילינסון, ואני פרשתי, הלכתי לישון אצל האחיין שלי, והתכוונתי לחזור בבוקר. ב-11 בלילה הילדים קיבלו טלפון מהרופא שקרא להם להגיע מהר.
"אהבתי אותו אהבת נפש. אח קרוב, יועץ חכם, ואיש חברה מרשים עם נוכחות מדהימה. איפה שהוא היה, שמחה גדולה בלב הייתה לי. הוא יחסר לי המון, אחי הקטן".
פורסם לראשונה: 08:00, 30.07.21
