נקודת המשבר, מבחינתו של סעיד שאמי, הגיעה לפני שבועיים. לפני שנתיים וחצי פתח את 'פלוקה', מסעדה שהיתה חלום חייו, ובזמן קצר יצר לעצמו מוניטין מעולה. הקהל שהגיע לבתי המלון ולצימרים בעכו מילא את המסעדה. התפריט איכותי, ובסופי שבוע היו גם הופעות מוזיקליות של אמנים מקומיים בגינה הקטנה של המסעדה. שאמי הצליח להחזיק מעמד בקורונה ואפילו פרעות מאי 2021 לא שברו אותו. זו דווקא החזרה לשגרה שמציפה את הקושי.
"לפני שבועיים התחילו לחזור לעבודה בעכו אחרי המהומות", סיפר שאמי השבוע. "המסעדות מסביב מלאות, ורק אצלי ריק. הקהל שמגיע למסעדות הוא בעיקר קהל ערבי, ואלי נהג להגיע בעיקר קהל יהודי. אבל מה אני אשם? אני אשם כי אני מפנק אנשים? כי אני אוהב לבשל לאנשים? זה כואב".
הפריחה המקצועית שחוותה פלוקה לפני הקורונה היתה חלק מהפריחה הכלכלית של עכו. המסעדה היתה מלאה, והעובדים שמחו לחזור לעבוד אחרי החל"ת.
שאמי (47) בן לאחת המשפחות המוסלמיות הגדולות בעכו, גדל בעיר וכמו כולם קפץ בילדותו מהחומות ולמד לצלול. כשסיים י"ב, למד טבחות ועבד קצת בשיפוצים, בחקלאות ובדיג, עד שהבין שעבורו המטבח הוא הדבר האמיתי. הוא עבד באילת ובלונדון, והפליג כטבח בספינה בכל אגן הים התיכון ובקריביים.
במשך שנים עבד כמורה לטבחות באורט טכנולוגי עכו, והתנסה במטבחים של לא מעט מסעדות באזור, עד שהחליט להגשים את החלום ולפתוח מסעדה משלו. הוא שכר מקום שהיה בגלגוליו הקודמים בית דפוס ותיק ובהמשך מסעדה, והחל לעבוד.
"לאכול אוכל טוב"
"כל השנים ראיתי שאנשים פותחים מסעדה, ואני רק נלחמתי כדי לפרנס משפחה עם שלושה ילדים. הדברים התגלגלו כך שרק כשהתגרשתי מאשתי הראשונה ומכרתי את הבית, יכולתי להרשות לעצמי לפתוח את פלוקה.
"הציעו לי ללכת על קונספט סורי, עכואי או ים תיכוני, אבל אני העדפתי לא להיסגר על קונספט, אלא פשוט להכין אוכל טוב. הרי יש אוכל טוב ביפן וגם באפריקה. הרבה פעמים המרכיבים הם אותם מרכיבים, רק השילובים שונים. הרגשתי שאני יודע מה אנשים אוהבים, אנשים באים למסעדה כדי לאכול אוכל טוב, ליהנות מהחוויה ולא לשבור בשביל זה תוכנית חיסכון. אני מגיש את הדיג של אותו יום, ירקות מהשוק ותבלינים מהחנות הסמוכה.
"בשבילי להרוויח זה שהבנאדם ייצא ממני מבסוט, ואם שוט של עראק טוב על חשבון הבית עושה את העבודה, אז גם אני מבסוט. אני מרגיש פה טוב, כי אני עושה את מה שאני אוהב. הבנות שלי, עדן ועולא, עוזרות מדי פעם, והבן שלי, עאדל (16), עוזר כל הזמן".
בשיא ימי הקורונה התחתן עם אשתו הנוכחית, רים, תועמלנית רפואית. כשהמגיפה דעכה, העבודה זינקה והלקוחות שוב מילאו את המסעדה. "לא השקעתי בפרסום, אני גרוע בזה.
"אנשים מוצאים אותי בגוגל והם אלה שבנו לי את השם, כשסיפרו עלי מפה לאוזן וכתבו ברשתות החברתיות. נחשפתי לקהל היהודי לפני שנחשפתי לקהל הערבי. אולי יותר קלעתי לטעם, למרות שגם באוכלוסייה הערבית יש אנשים שאוהבים את האוכל שלי. והקהל היהודי היה גם זה שפרגן לי במדיה החברתית".
"אנשים בלי אמונה"
לכן פגעו בך במהומות?
"לא, לא. מי שפגעו בי הם נרקומנים, שניצלו את הבלגן שנוצר. היו כאלה שניצלו את המצב כדי להראות שלא רק יהודים נפגעו במהומות, אלא גם ערבים. זה לא היה לאומני, אלה שהרסו הם ילדים שאין להם מושג מה הסיפור ולא ידעו למה בכלל היתה הפגנה. הם פשוט רצו להראות שהם גיבורים, ונסחפו. ילד שלא למד, מאמין לכל שטות שהוא שומע".
שבוע לפני המהומות החליט שאמי לסגור את המסעדה בסוף ימי הרמדאן, והזמין לו ולבני משפחתו צימר בשלומי. "בלילה שבו התחילו הפרעות עוד עבדתי, וההפגנה יצאה מכיכר שהיא ממש קרובה לכאן. בני הזוג שישבו אצלי בגינה דיברו ביניהם באנגלית. הם שאלו מאיפה הרעש, ואני הייתי בטוח שזו חתונה והרגעתי אותם שהם במקום בטוח. כשפרצו הידיעות לתקשורת, והילדים שלהם התקשרו לשאול אם הם בסדר, הטבח שלי ואני ליווינו אותם לחדרם במלון עכותיקה. למחרת הלכתי לשם לראות מה שלומם, ומצאתי שהמלון ריק והרוס.
"הפורעים קודם שדדו ובזזו, ורק אז שרפו. הם לא ידעו שזה יעשה כזה בלגאן, ושיהרסו פרנסה של כל כך הרבה אנשים. לאורי בורי יש 30 עובדים מעכו, למאיר דודסון מעכותיקה יש 25 משפחות שמתפרנסות מהעסק שלו. הצעירים האלה הרסו לתושבי העיר ולהורים שלהם. מי שעשה את זה אפילו לא הולך למסגד להתפלל, אנשים בלי אמונה, בלי חזון, בלי ביטחון עצמי. מי שיש לו עבודה ותקווה לא יעשה בחיים דברים כאלה.
"עמדתי המום במלון ההרוס, ואז התקשר השכן מהמסעדה הסמוכה, ואמר 'פרצו לך את המקום'. חשבתי שהוא צוחק, מי יפרוץ לי את המקום? הלכתי לכיוון, ומרחוק ראיתי שהדלת שבורה. הקופה היתה על החומה בחוץ, ניסו לפרוץ אותה עם אבן. אצלי לא שרפו, רק עקרו ושברו דברים. הרסו את מערכת הסאונד, את המסכים, המדפסת. את המחשב הנייד גנבו, ומאוחר יותר תלמידים שלי מצאו אותו אצל הנרקומנים שגנבו, והחזירו אלי.
"בכל מקום במסעדה היו פזורים ניירות ושברי זכוכיות. היה לי יבש בגרון. זה היה מעליב, כי אני האחרון שעושה דברים לא טובים. תרמתי לקהילה, עזרתי לילדים, אני מכבד אנשים ועוזר לרעבים. אני בנאדם טוב, למה זה קרה לי? ואז ידעתי שזאת עבריינות, ולא בגלל שאני מארח יהודים".
"פתחתי דלתות לכולם"
איך ידעת?
"כי במצלמות רואים שאלה נרקומנים, ועצרו אותם. זה כמו במלחמה, אנשים חושבים שהם יודעים מאיפה תצמח להם תועלת, ומנצלים את הבלגן. אבל כמו במלחמה, אף אחד לא מרוויח. המון אנשים דיברו איתי מאז, התקשרו לחזק ולעודד.
"לכולם אמרתי שאני לא רוצה לדבר פוליטיקה, אני רוצה לשפץ, אני אוהב מה שאני עושה, ואין לי משהו אחר לעשות. זה החלום שלי והחיים שלי, ומשבר כזה לא יעצור אותי. אגב, את הצימר בשלומי לא ביטלנו, כי הבטחתי לילדים. אלא שאז התחילו טילים בצפון, ואנחנו היינו על הגבול וממש פחדנו. איזה ימים מוזרים עברו עלינו".
ביום ראשון השבוע היו במסעדה שני זוגות בלבד, אבל שאמי אינו מוותר בינתיים: "שמתי לעצמי את סוף אוגוסט כגבול, שמעבר לו לא אוכל להמשיך אם המצב לא ישתפר. אני בשקיעה, מפסיד כסף. בקורונה החזקתי מעמד בזכות הפיצויים שקיבלתי מבית הספר, ועכשיו אני חי מהחסכונות של הבית, של הילדים שלי. אין לי כיס עמוק כדי לפתוח עוד סניף, ואני לא רוצה להיכנס לחובות.
"אהיה פה עד שאגיע לקו התחתון שסימנתי לעצמי. אני רוצה לשלם שכירות בזמן, לשלם משכורות מסודרות ולשלם לספקים. סוף אוגוסט הוא עבורי צומת T, ואצטרך להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה. אני מקווה שאפנה ימינה, לא רוצה לסגור את חלום חיי. אבל אסגור אם לא תהיה ברירה".
הלקוחות היהודים פשוט עדיין לא חזרו לעיר העתיקה.
"אני לא יודע אם טעיתי או עשיתי נכון שהתפריט שלי מארח יותר מהמגזר היהודי. אם הייתי פותח מקום של קלמארי ודניס וחומוס וצ'יפס, המקום שלי אולי היה מלא, אבל אני רוצה להכין את האוכל שאני אוהב, אני לא בית חרושת לסלטים. לא תכננתי לפנות דווקא לקהל מסוים, פתחתי דלתות לכולם. אני לא יודע מה יכולתי לעשות אחרת.
"כבר קיבלתי הצעות עבודה, אני יכול להיות שכיר במקום אחר ולהביא איתי את הלקוחות שלי. העובד שלי אמר שיעבוד אצלי רק בסופ"ש ובאמצע השבוע ימצא משהו אחר, כי הוא לא רוצה להכביד עלי. הבלגאן הזה שבר אותי שחבל על הזמן. יולי אוגוסט הם חודשיים של עבודה שמחזקים אותי בחורף, ובשישי האחרון סגרתי את המסעדה בשמונה וחצי. רציתי לבכות. אני יודע שבסוף הלקוחות יחזרו. השאלה כמה זמן זה ייקח, ואם אני עוד אהיה כאן".
