לאלון בודנקין היה חבר שסיפר לו את כל סודותיו הכמוסים. חבר אחר ביסס עליו את פרויקט הסיום במגמת המחול שלו, וחבר שלישי התנדב להחזיק את שקית הזונדה שלו כשיצאו לטיולים משותפים. אלון נולד עם שיתוק מוחין. הוא התנייד על כיסא גלגלים, לא דיבר וקיבל הזנה באמצעות זונדה. הוא נפטר זמן קצר אחרי בר המצווה שלו.
קשריו עם חבריו הקרובים הם שהיוו את ההשראה לספר "דאון היל" שכתבה אמו חגית בודנקין, ספר שרואה אור בימים אלה. בודנקין היא מחזאית ותסריטאית שלא חוששת לעסוק בכתיבתה בשאלות קשות, והיא אומרת: "הקשר בין אלון וחבריו היה קשר של אהבה גדולה. הם ראו בו את הילד ולא את הפגיעות שלו. הם ידעו והבינו אבל התייחסו אליו בגובה העיניים, וזה משהו שכל הזמן הולך איתי".
אלון סבל מהתקפי אפילפסיה מרגע הולדתו. "אני, בתמימותי, הייתי בטוחה שיתנו לו את הטיפול הנכון וזה יעבור", אומרת אמו. "לא אשכח את היום שבו הגענו אתו לבית החולים שערי צדק, למרכז הנוירולוגי שבו יודעים לאבחן מחלות אחרות ויתומות.
"אלון נלקח לבדיקות ואנחנו המתנו בחוץ. לצידנו ישב ילד כבן 14 בכיסא גלגלים, הוא קצת רייר ובעיניו היה מבט לא ברור. שאלתי את עצמי מה אנחנו עושים כאן, ועדיין לא הבנתי את הקשר בין הילד הזה לבין מה שהולך להיות לנו. בסופו של יום ארוך ומתיש הרופאה הסתובבה אלינו ואמרה: 'אתם יודעים שהוא פגוע במוח'. הרגשתי שתקרת בית החולים קרסה עליי. מאותו רגע כבר לא הקשבתי, נורא כעסתי. הוא לא יקרא לי אמא? לא ישחק עם ילדים? הרגשתי שהרופאה אכזבה אותי, שאלון אכזב אותי. רק רציתי לארוז אותו, אפילו לא לחתל, ולקחת אותו משם".
"אני אמא מיוחדת"
"כשאני כועסת אני אוכלת, וכשיצאנו משם עצרנו ליד מחנה יהודה ועופר בעלי הלך לקנות לנו משהו לאכול. אלון ואני נשארנו באוטו, ולרגע המבטים שלנו הצטלבו במראה הקדמית של הרכב. פתאום הממזר הזה חייך אליי. חשבתי לעצמי: 'מה אתה מחייך אלי כמו ילד רגיל? הרגע אמרו לי שאתה פגוע במוח'. והמשפט הזה הפך למוטו של החיים שלי. הבנתי שלא אכפת לי מה אומרים, שם בפנים יש ילד. אמרתי: 'אתה ילד מיוחד ואני אמא מיוחדת. אעשה הכול כדי שתהיה ילד רגיל ותרגיש ילדות'".
מה זה אומר?
"זה אומר שילוב במשפחה ובסביבה וביישוב כולו. כשכל הילדים בגילו רכבו על תלת אופן, סידרנו רצועות מיוחדות שיצמידו את רגליו ודחפנו את האופניים שלו לאורך השביל. התגלשתי אתו במגלשה בגן השעשועים עם כל הילדים, והלכנו להצגות וטיולים. אחד הרופאים אמר לנו שאם נשים אותו בחדר חשוך הוא לא יפרכס, ואני אמרתי שאם נשים אותו בחדר חשוך – הוא לא יחיה. אז אלון פרכס והילדים ידעו שאלון מדי פעם 'רועד', ואם הפרכוסים היו קשים הוא קיבל תרופה מהחונכת שהיתה תמיד צמודה אליו.
"עופר ואני עבדנו כמו צוות חשיבה, הוא בצד הבריאותי ואני בצד של השילוב. ובגיל שלוש הכנסנו אותו לגן רגיל. לא אמרנו לילדים 'אלון הוא כמוכם', כי הרי גם אתם לא כמוכם, כל אחד הוא שונה. פשוט אמרנו: 'אלון נכה' ולמדנו איך לשלב.
"אלון היה בכל המסגרות הרגילות, אחרי ששכנעתי את מי שהיה אז ראש המועצה, וגם ומִנהל החינוך הסכים לשילוב והזרים תקציבים. אלון היה הילד הראשון המשולב במשגב, ולדעתי הילד המשולב הפגוע ביותר בארץ. אחריו שולבו במשגב ילדים נוספים".
אחרי המלחמה ההיא
חגית בודנקין (60) גדלה בקיבוץ עברון, ולאחר שאביה נהרג במלחמת יום כיפור נדדה עם אמה ושלושת אחיה בין מספר יישובים וערים. את בעלה עופר, וטרינר במקצועו, הכירה כשלמדה בסמינר הקיבוצים וביחד הגיעו ליישוב יעד במשגב.
בנם אייל היה אז בן שנתיים וחצי, ואלון נולד שנה לאחר מכן. הם הורים לאייל (32), אלון ז"ל, אלה (25) ואמיר (20), וסבים לנכדה אחת. "אלון היה כל כך נדיר, אף אחד לא ידע מה הפגיעה המוחית שהוא עבר ורצינו משפחה גדולה ושמחה לכן הבאנו לעולם עוד ילדים. ובכלל", היא אומרת.
"אני אדם שצריך קצוות ואוהב שינויים, והתכונה הזו מאוד עזרה לי עם אלון, שהכניס משב רוח מטורף לחיי והפך אותם למרתקים ומלאי אהבה ומשמעות. לימדתי תיאטרון בבתי ספר תקופה קצרה, וכשאלון התחיל להיות משולב והבקרים שלי התפנו, התחלתי לכתוב.
"אני ואחותי אסנת זיביל, שחקנית ובימאית, התחלנו להעלות הצגות כצוות מקצועי וביחד עשינו את ההצגה "יציאת מצרים" על התקופה שבה אבי נעדר אחרי הקרב על החווה הסינית. גם 50 שנה אחרי המלחמה ההיא אני זוכרת כל פרט, איך אימי חיפשה אחריו ואיך אני הבנתי מהרגע הראשון שהוא מת. ההצגה עוסקת בקונפליקט הזה ומביאה את קולם של הילדים במלחמה ההיא, היא עלתה בתיאטרונטו ובפסטיבלים בעולם ומגיעה בימים אלה לקיבוצים ומושבים ובתי אבות".
בהמשך כתבה לפסטיבל נשים את ההצגה "החיוך של אלון", על אימהות לילד עם צרכים מיוחדים, על הקושי עד טירוף, האהבה והיצירתיות, לימוד התקשורת החליפית בשנים שבהן האמצעים האלקטרוניים היו דלים והתוכנות הובאו מחו"ל. ההצגה רצה במשך זמן רב במסגרות שונות כולל צוותא, ונגנזה כשאלון נפטר.
כמו עוף החול
מה קרה?
"כל השנים פחדתי שיקרה לאלון משהו כי היה כל כך שברירי וחולה, ומצד שני, אלון היה כמו עוף החול שתמיד קם מרגעים קשים. הוא נפטר מעכשיו לעכשיו, בגלל סיבוך של דלקת ריאות. עשינו לו אינפוזיה בבית וטיפלנו בו, אבל ההידרדרות היתה כל כך מהירה ותוך שעה הוא כבר לא היה איתנו. הוא נפטר בבית. בהצגה הבאתי את הקול של האמא המיוחדת, ואין הרבה קולות כאלה. אחרי מותו הרגשתי שאני כבר לא אמא מיוחדת ואני לא עוסקת בזה יותר".
את הספר דאון היל החלה לכתוב כשאלון היה בחיים ובנה הבכור היה רוכב דאון היל במסגרת קבוצה במשגב. "רציתי לכתוב על חברות בין ילד לכאורה רגיל, שעסוק בספורט המצריך מיומנות ואומץ, לבין ילד עם צרכים מיוחדים. כתבתי על יובל, שגר במושב בצפון עם אמו וסבו, אביו עזב את הבית.
קראו עוד:
בתחילת שנת הלימודים הצטרף לכיתתו עומר, ילד עם צרכים מיוחדים, שבדיוק כמותו העריץ תחרויות של אופני שטח וחלם להתנסות ולו פעם אחת ברכיבה על אופני דאון היל. יובל החליט להגשים עבור עומר את החלום, וביחד הם תכננו לבנות אופניים מותאמים ולהשתתף בתחרות ארצית, כנגד כל הסיכויים.
כתבתי 12 פרקים לפני 17 שנה ולאחר שאלון נפטר שכחתי מהספר. לפני כמה שנים החלטתי לחזור לזה והמשכתי לכתוב את הסיפור על החברות מהלב, כמו שהיתה לאלון, חברות שמשנה אחד לשני את החיים.
"אני גאה בספר, שנכנס למצעד הספרים של משרד החינוך לכיתות ז' עד ט'. אני מרצה ומספרת על הכתיבה, כשינוי אישי שלי ושינוי חברתי, ולא פשוט לי לספר על הספר, זה מחזיר לי מאוד את אלון. אבל אני רוצה לספר על הילד הזה, שרצינו שיגיע הכי רחוק שהוא יכול, ושראינו בעיניים שלו שהוא מקשיב גם אם אינו עונה. מבחינתי הוא היה מושלם ואהבתי אותו עד אין קץ".
