על דלת ביתם של הילה ושלומי חליוה בקרית ים מתנוססות המילים 'דברים טובים קורים לאנשים אופטימיים' באותיות צבעוניות, עם תמונותיה של שירה כשהיא מחייכת, ולצד אלה מודעת האבל. "לא רצינו להאמין שנגיע ליום הזה, חלק מהלב שלנו הלך איתה", סיפרו השבוע בקול רועד ההורים שאיבדו בשבוע שעבר את בתם שירה בת ה-15 למחלת הסרטן.
רק לפני תשעה חודשים הייתה משפחת חליוה משפחה שמחה ומאושרת. האב שלומי (50), קבלן, האם הילה (42) ושלוש בנותיהן, נועה (17), שירה (15) ונעמה (9), אלא שיום אחד, בספטמבר האחרון, הבחינה האם כי שירה צולעת מעט, והחיים השתנו מן הקצה אל הקצה. "ישבנו כל המשפחה בסלון, ואז כשהיא קמה ללכת לחדרה, שמתי לב שהיא צולעת", מספרה האם הילה לאחר שקמה בתחילת השבוע מהשבעה. "שאלתי אותה מה יש לה, והיא אמרה שהיא כנראה חטפה מכה והתנפחה לה הרגל.
"מאוחר יותר הסתבר שכבר שבועיים שירה הבחינה שמשהו לא בסדר. תחילה היא חשבה שזו מכה, אבל אחר כך ככל הנראה הבינה, חששה והסתירה. התעקשתי לראות מה יש לה שם, ואת מה שראיתי באותו הרגע לא אשכח לעולם. היה לה גוש ענק בירך מאחור.
הרגשתי שהשמים נופלים עלי. יצאתי לנשום, לא להתפרק לידה, והזעקתי את בעלי מהעבודה ואת ההורים שלי כדי שיבואו להיות כאן במקומנו. נסענו לבית החולים רמב"ם". אביה, שלומי, מספר: "זה היה גוש בגודל ראש של תינוק. כשהרופאים ראו את זה הם היו בהלם, וישר החלו בסדרת בדיקות מקיפה. מיד אמרו לנו שזה גידול ובודקים מה זה. אחרי יומיים נקבעה לנו פגישה עם אונקולוג ילדים ועובדת סוציאלית. הבנו כבר שהחשש הכי גדול שלנו, קרה".
המחלה התגלתה
הילה ושלומי הודיעו לרופאים כי את האבחנה הם מבקשים לשמוע יחד עם בתם. "שירה הייתה ילדה בוגרת וחכמה, והיה ברור לנו שאין סיבה להסתיר ממנה. רצינו לשמוע ביחד איתה. כשהרופא הודיע לנו שהיא סובלת מסרקומה, סרטן עצמות ברקמה הרכה, מסוג נדיר מאוד, עיניה התמלאו בדמעות. באותו רגע החלטנו, למרות הקושי, שאנחנו מקבלים את המחלה באופטימיות, משדרים אופטימיות, וככה נעבור את זה. כך היינו לאורך כל הדרך".
עוד באותו היום ביקש שלומי מהמזכירה שלו להזמין עבורו מדבקות קיר באותיות צבעוניות, 'דברים טובים קורים לאנשים אופטימיים', אותן תלה בכל אחד מחללי הבית ובחדרי בנותיו. הילה: "שירה הייתה ילדה אופטימית. תמיד אמרנו לה 'אנחנו איתך לכל אורך הדרך, יהיה בסדר, ואנחנו נעבור את זה'. היו לי גם מחשבות קשות ואותן דחקתי הצידה בכוח, ועד לשעות האחרונות שלה עוד הייתי מלאת תקווה".
כיממה לאחר האבחנה החלו הטיפולים הכימותרפיים להקטנת הגידול. הילה: "שירה לא רצתה שהשיער ינשור, וביקשה שנעשה לה גלח. שלומי הביא מכונה לבית החולים וסיפר אותה, היא לא הצטערה לרגע והייתה אופטימית ושמחה".
האחות, נועה: "אמא דמעה ושירה צחקה, וגם אני עשיתי גלח מאחור כהזדהות עם שירה".
לאחר כשלושה חודשים של טיפולי כימותרפיה ניכר היה שיפור משמעותי במצבה, ושירה עברה ניתוח להסרת הגידול מהרגל. שלומי: "הרגשנו שעלינו על דרך טובה. גם הניתוח, כך נאמר לנו, הצליח במאה אחוז. הטיפול הכימותרפי הראה תוצאות מעולות, ולמרות שידענו שיש עוד גרורות בכל מיני מקומות בגוף, סמכנו על הרופאים ועל כך שהטיפול הכימותרפי יעלים גם את הגרורות".
באותו זמן שירה פרסמה פוסט בדף האינסטגרם שלה, בו היא סיכמה את השנה: "במבט לאחור סך הכל שנה מטורפת ומדהימה, מצד שני מפחידה ומלאה בסימני שאלה, גוש ברגל, מיון, ביופסיה, ניתוחים, כימותרפיה וסרטן. בהתחלה הכל היה מוזר, אבל נשארתי אופטימית ומלאה במחשבות חיוביות".
מעט אחר כך, ביום הסרטן הבינלאומי, היא התראיינה בשידור ברדיו גלי צה"ל וסיפרה: "ברגע שרואים גוש זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, אבל ניסיתי להדחיק, גם כששוחחנו עם הרופא".
סמל לאופטימיות
מעט לאחר הניתוח החלה להתלונן על כאבים חזקים בגב. הרופאים וההורים שיערו שמדובר בכאבים אורתופדיים עקב הניתוח, אך ככל שחלף הזמן הכאבים התגברו, התרופות לשיכוך כאבים כבר לא הועילו, ונערכו בדיקות נוספות.
שלומי: "הרופאים הסבירו לנו שהטיפול שקיבלה ועזר לה במשך תקופה כבר לא מועיל, ולכן הם החליטו לעבור לטיפול כימותרפי מסוג אחר. הם עדכנו אותנו כל הזמן, ואמרנו לרופא המטפל: 'הפקדנו את החיים של הבת שלנו בידיים שלכם, אנחנו סומכים עליכם.
"שירה היתה חביבת המחלקה, החיוך לא ירד לה מהפנים. היא מעולם לא התלוננה ושאלה למה זה קרה דווקא לה. היא נשארה אופטימית ושמחה. כשהמעלית היתה נפתחת ושירה נכנסת, היא היתה מעלה חיוך על הפנים של כולם, אהבו אותה מאוד. הרופא האונקולוגי אמר לה 'את הדוגמה של איך להתמודד עם סרטן, ממך אני שואב כוח, להמשיך ולטפל בילדים אחרים'. כשילדים היו חוששים מכל מיני פרוצדורות רפואיות, היא היתה ניגשת ומראה להם שגם היא עברה את זה ושזה לא נורא. היא נתנה כוח לכולם".
יום הולדת ברמב"ם
למרבה הצער, גם הטיפול החדש לא שיפר את המצב, ולפני כחודש וחצי שירה אושפזה והחלה לקבל משככי כאבים חזקים. הילה: "על מיטת בית החולים היא חגגה יום הולדת 15, הבאנו לה עוגה ובלונים, ובפעם הראשונה ראיתי שהיא עצובה. עודדתי אותה ואמרתי לה 'יהיו עוד הרבה ימי הולדת לחגוג'".
אך ככל שהתקדמו הימים, המצב החמיר. "היו לה כאבי תופת, היא קיבלה תרופות דרך הווריד שגם החלישו אותה וריתקו אותה למיטה. היא הלכה ודעכה, והרופא
המטפל ביקש לעשות לה בדיקת סיטי כדי להבין את התמונה המלאה, ובשונה מהמקובל, הוא הלך איתה לבדיקה.
"כשהוא חזר, הפנים שלנו היו המומות. הוא ביקש לדבר איתנו ואמר: 'ממש לא ציפיתי לראות את מה שראיתי שם, המצב לא טוב, המצב קריטי'. ואז הוא אמר לנו את המשפט הקשה ביותר: 'זה עניין של ימים'. מאז, חלף שבוע שלם בו הייתה מרותקת למיטתה בבית החולים".
בהחלטה משותפת, הופסק הטיפול הכימותרפי. הילה: "עם הזמן הבנו ששירה לא צריכה לדעת הכל, בטח לא החלטה כזו, והסברנו לה שמפסיקים את הטיפול בגלל שראו הרבה בצקות, ושאחרי שהם יעברו, ימשיכו בטיפול. ביקשנו גם מהרופא לומר לה אותו דבר, והיא קיבלה את זה".
ככל שחלפו הימים, האופטימיות להחלמה הלכה והתפוגגה. שלומי: "הבנו שאלו ככל הנראה הימים האחרונים, והחלטתי לקרוא לאנשים לראות את שירה, להיפרד ממנה. קראנו לאחיות שלה, לסבים והסבתות, זה היה עצוב כל כך".
הילה עוד קיוותה שאולי יקרה נס: "הרופא אמר לנו שאם היה מאמין שיש סיכוי להציל אותה, הוא היה עושה הכל, אבל אין. עד לשעות האחרונות עוד האמנתי שהיא תצא מזה, אבל ככל שחלפו הימים, שירה לא הייתה שירה. הידיים הלכו ושינו צבע, והתרופות החזקות החלישו אותה".
הנשימות נעשו כבדות ביום ראשון שעבר, יום לפני שנפטרה, בנות המשפחה קיימו 'הפרשת חלה' לרפואתה. למחרת, בשעות האחרונות, ישבו הילה ושלומי ליד מיטת בתם, אותה לא עזבו לרגע אחד מאז אושפזה, והחלו להיפרד ממנה. "שירה לא הייתה מחוברת למכשירים", סיפרה הילה, "אבל עם הזמן הבנו שאנחנו ממש לקראת הסוף.
"בשבוע האחרון ראינו אותה דועכת לנו מול העיניים, והנשימות שלה נעשו כבדות. רק אחרי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה ומשחררת אותה, ובעלי קרא עליה קריאת שמע ישראל, שירה נשמה את נשימתה האחרונה".
ההודעה על מותה היכתה בתדהמה את סביבתה הקרובה. כאלף איש ליוו אותה בדרכה האחרונה. בבית הספר היסודי סביונים ובחטיבת 'רבין' בקרית ים, בהם למדה, הביעו צער עמוק על פטירתה של התלמידה האהובה, שזכורה היטב מנועם הליכותיה והשירה הקסומה בטקסי בית הספר.
נועה: "שירה הייתה שרה מדהים, פעם התמודדה ל'בית ספר למוזיקה', ובשנה שעברה שלחתי להם שיר ששרה ל'כוכב הבא', היא כעסה עלי, והם התלהבו ואמרו שתגיע בשנה הבאה".
הילה: "שירה נגעה בכולם, היא הייתה ילדה צנועה מאוד, ועם זאת כולם שמו לב אליה, טוב הלב שלה, המידות הטובות שלה, היופי והחן שהיה בה, היו שובי לב. היא ידעה לעשות הכל, לבשל, לאפות, והייתה מפנקת את המשפחה. היה לה חוש ליופי, והחלום שלה היה להיות מעצבת פנים, חלום שלא יתגשם.
"אני מסתכלת על הכל כמו סרט, ולמרות שזה לא בידיים שלי, כואב לי שלא עמדתי במילה שלי כשהבטחתי לה שהכל יהיה בסדר, שלא נעזוב אותה. במחלקה כאבו מאוד על הפרידה משירה, שהייתה סמל לאופטימיות. אמרו לנו 'היא שבתה את ליבנו ביום שהגיעה, ושברה את ליבנו ביום שנפרדה'".
פורסם לראשונה: 08:12, 07.05.21
