בוקר אחד, בלי שום התראה מוקדמת, התעורר דוד וודיאנסקי (52) ממעלות תרשיחא בתחושה שאינו יכול לנשום. "הוא העיר אותי ואמר 'תזמיני אמבולנס'", חוזרת בת זוגו, אלין אַבֶל, אל אותו בוקר בסוף אוגוסט. "כשהפרמדיקים הגיעו אלינו לקומה השלישית, דוד יצא לקראתם על רגליו והם הושיבו אותו על כיסא, ירדו אל האמבולנס ודהרו לבית החולים בנהריה. התלבשתי ומיהרתי לשם אחריהם. כשהגענו, אחרי 40 דקות, הוא כבר היה מורדם ומונשם".
יותר משלושה חודשים חלפו מאז, ורק השבוע שבה אליו יכולת הדיבור. וודיאנסקי נחשב לחולה הקשה ביותר שהחלים מקורונה במרכז הרפואי לגליל; על אף שבשלב מסוים הבדיקות הראו כי החלים מהנגיף, מצבו הוסיף להיות קשה מאוד, ולפני חודש הרופאים בישרו לאלין כי אפסו סיכוייו להתאושש. אלין, חולה אונקולוגית בעצמה, סירבה לאבד תקווה. כשבן זוגה התעורר סוף סוף מהסיוט, המשפט הראשון שאמר לה, היה 'אני רוצה לחזור הביתה'.
דוד וודיאנסקי ואלין אַבֶל (49), עלו לישראל מאוקראינה, כל אחד עם בן זוג אחר. לפני 18 שנה הם הכירו ועברו לגור במעלות. הוא בעל עסק עצמאי לתיקון מחשבים, היא עבדה כמוכרת בחנות מקומית עד שחלתה. מלבד שני ילדיהם המשותפים, אלן (17) ולוצ'יה (12), יש לדוד שני ילדים מנישואים קודמים.
3 צפייה בגלריה
עובד לשיקום בבית לוינשטיין. דוד עם ד"ר מח'ול והצוות בבית החולים נהריה
(צילום: נחום סגל)
ביום שהתמוטט, תכנן להגיע אל בתי לקוחות לצורך תיקון מחשבים, אבל איבד את הכרתו בדרך לבית החולים.
אלין: "הכניסו אותו לחדר הלם, ובגלל שהיה לו חום גבוה, עשו גם בדיקת קורונה. חיכינו בחוץ וחשבנו שבכל רגע הרופאים ייצאו ויגידו לנו שמדובר בבעיות לב. הדבר האחרון שעליו חשבנו היה קורונה. הוא איש בריא, ופתאום הוא נעלם לי בתוך חדר הלם, ואותי שולחים הביתה לשבועיים בידוד".
איך מתמודדים?
"לא ידעתי מה לעשות. דוד הוא זה שמביא את הכסף הביתה, עורך קניות ומבשל לנו. אני בכלל לא ידעתי איפה המצרכים מונחים בסופר ואיזה תבלינים יש לנו בבית. יש לנו קבוצה של דוברי רוסית, כתבתי שם שבעלי מורדם ומונשם, ואנשי מעלות השאירו לנו אוכל מאחורי הדלת.
"אנשים שאני לא מכירה הביאו פירות וירקות, אוכל מבושל. אשה שהיתה שכנה שלי בעבר הביאה מעטפה ובתוכה אלף שקל. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה. ככה שרדתי בחודש הראשון, ובהדרגה גיליתי שגם אני יודעת לבשל ולשלם חשבונות".
"נס חנוכה"
דוד היה במצב קשה מאוד, ניסו לשפר עם מכשיר ההנשמה שוב ושוב, ובכל פעם נוצרה בצקת בריאות. היו זיהומים ואפילו קריסת מערכות. "אמרו לי שהוא לא יחיה, אבל אני ידעתי שהוא יהיה בסדר. אני חושבת שהוא הרגיש שאנחנו צריכים אותו, וזה החזיק אותו בחיים.
"אני חולה אונקולוגית, ולכן נמצאת בסיכון גבוה. בטיפול נמרץ קורונה ביקרתי רק פעם אחת, אחרי שמיגנו אותי מכף רגל עד ראש. בפעם הראשונה שנכנסתי אליו לשם, כשהיה עם כל הצינורות האלה, אמרתי לו 'אתה חייב להתעורר, אתה חייב לחזור הביתה, אין אפשרות אחרת'. אמרו לי שהוא לא שומע אותנו, אבל כשאמרתי לאחות שאני מוכרחה לצאת כי אני מתה מחום בתוך חליפת המיגון הזאת, ראיתי שהרים את הגבות וניסה לפקוח עיניים".
בשלב מסוים הועבר וודיאנסקי מטיפול נמרץ קורונה לטיפול נמרץ רגיל. "היה קשה לגמול אותו ממכשיר ההנשמה, ונאלצנו לעשות לו פיום קנה, מצב שבו מעבירים את הצינור לצוואר", מספר ד"ר ניקולא מחול, מנהל היחידה לטיפול נמרץ. "בשלבים הראשונים, סיכויי ההחלמה שלו היו מזעריים. היתה לו גם חולשת שרירים, עד כדי כך שלא היה מסוגל להזיז אצבע".
אלין: "למחרת העבירו אותו לטיפול נמרץ רגיל. באתי לבקר אותו ביחד עם אלן. היה מפחיד לראות אותו. זה לא היה האיש החכם והפעיל שעזב את הבית, ראיתי מולי צמח. מאז אני נוסעת בכל יום לבית החולים, בתחבורה ציבורית, למרות שהוא לא זז. בהדרגה הוא התחיל להתעורר, להגיב, גמלו אותו מההנשמה כשכל הזמן דאגתי שהנה הוא חוזר לזה. לפני ימים ספורים אמרו שאני יכולה להביא לו משהו סמיך לאכול. בכיתי. ואתמול הוא התחיל לדבר".
"היום הוא מזיז את ידיו ומסמן 'לייק'", אומר ד"ר מחול. "מישהו קרא לזה נס חנוכה, אפשר לקרוא לזה ככה, ואפשר לראות את זה כעבודת צוות נפלאה. הוא החולה הקשה ביותר שמחלים בבית החולים שלנו. אתמול נכנסתי למחלקה ונדהמתי לשמוע אותו קורא לי 'בוקר טוב, דוקטור'. הוא מדבר דרך הצינורית בצוואר, וזה מעודד, חלק מהרופאים נשארו עם פה פעור כשראו את זה".
"דוד מספר שבהתחלה לא זיהה אותי, אבל הבין שהוא מכיר את הפנים", אומרת אלין, "וכשהתחלתי לדבר על הילדים, הוא שאל את עצמו אם אני האמא של הילדים שלו. כשאני אומרת לו שיש לו מצב רוח טוב כי הוא רואה שיפור, הוא עונה 'לא, יש לי מצב רוח טוב כי אני רואה אותך'. כולם מסביבנו כל כך מתרגשים. לא האמנתי כששמעתי אותו מדבר, שאלתי שוב ושוב 'מה אמרת'? אתמול אמר מילים והיום משפטים. כמו ילד שלומד הכל מחדש".
בשבוע הבא יועבר וודיאנסקי לשיקום ארוך בבית לוינשטיין, אלין: "דברים כאלה לא קורים סתם, הכל קורה מסיבה מסוימת, בגלל משהו טוב. אולי כדי שנבין את טעם החיים, אולי כדי ללמוד את המקום שלנו בעולם הזה"
דוד: "אחרי השיקום שמחכה לי, אני פשוט רוצה לחזור לחיים שלי. לחיות חיים רגילים".
פורסם לראשונה: 07:51, 15.12.20
