מאבקה של תמר הרמן ז"ל מעפולה במחלת הסרטן ריגש מדינה שלמה. ההתמודדות ההירואית שלה במחלה האיומה, אותה הצליחה להכריע פעמיים, סחפו רבים לעקוב אחריה ולדאוג לשלומה.
כשהסרטן חזר בפעם השלישית נרתמו אלפים לסייע במימון טיפולים בארה"ב בתקווה שגם הפעם תמר תצליח להביס אותו, אך זה לא קרה ובגיל 16 וחצי היא הלכה לעולמה. חודש אחרי מותה שגרם לצער בקרב רבים, הוריה, הרב דוד ואיריס הרמן, מספרים לראשונה על בתם שהאמינה בשמחת החיים גם ברגעים הקשים ביותר ועל האמונה שלמרות הכול היא תמשיך לחיות.
תמר ז"ל, בתם השנייה מבין תשעה ילדיהם של דוד ואיריס הרמן, נולדה וגדלה בעפולה. היא התחנכה בבית הספר היסודי נועם מוריה, ולאחר מכן בתיכון אולפנת צביה בעיר. המחלה התגלתה בגופה לפני שנתיים וחצי כשהייתה בת 14. "בפברואר 2019 עשינו בדיקות דם וראינו שההמוגלובין שלה היה נמוך מאוד", מספרת האם איריס, "בבדיקת הדם הרופאים ראו שיש משהו לא בסדר במשטחי הדם והעבירו אותנו לבית חולים שניידר, שם עשו את הבדיקות ואבחנו את המחלה".
מאותו רגע התהפכו חייה של תמר ומשפחתה, שהייתה לצידה לאורך כל התקופה הקשה. הוריה מספרים כי מה שהחזיק אותה היה התקווה והאמונה הגדולה שבערה בה. "תמר נלחמה לחיות", אומרת האם, "היא לא נתנה לעצמה מקום להיות מסכנה ושירחמו עליה. היא לא יכלה לעשות הכל כמו בני גילה בגלל כל המגבלות הרפואיות שהיו לה, אבל היא עשתה כל מה שהיא יכולה לעשות, אם זה לנסוע לטיול לכנרת או ללכת לעשות קניות. בנתונים האפשריים היא ממש נלחמה להמשיך כמו כולם".
"גם הפן החברתי היה מאוד חשוב לה", הוסיף האב, "התקשורת הבין־אישית שלה הייתה מאוד טובה ואמיתית. אם מישהו היה מגיע אליה או מתקשר אליה היא לא הייתה נשארת רק במקום שלה ומשתפת את כל הטיפולים הקשים והאשפוזים שהיא עברה, היה אכפת לה גם לשמוע מהצד השני מה הוא עושה, שיספר לה מה קורה אצלו במשפחה ומה שלומו. היא שמרה על עסקים כרגיל, מבחינתה בעצם החיים המשיכו קדימה. היא חיה את החיים בשמחה מתוך בחירה ולא מתוך מסכנות וכאב. באמת היה כואב לה ולא נעים ואפילו מפחיד, אבל היא לא נתנה מקום לזה".
"הייתה לה תקווה"
במהלך השנתיים וחצי בהן תמר התמודדה עם המחלה היא החלימה פעמיים מהסרטן שתקף אותה ובמהלכן אחיה ואביה גם תרמו מח עצם בעבורה. לפני מספר חודשים הוריה נסעו יחד איתה לארצות הברית במטרה לעבור טיפול יקר אך בסופו של דבר לאחר חודשיים וחצי של מאבקים היא לא עברה את הטיפול כתוצאה מזיהומים שהתפתחו בגופה והיא חזרה לארץ להמשך אשפוז בבית החולים שניידר בו שהתה במשך כל התקופה הקשה של מחלתה.
"תמר מאוד שמחה על זה, היא מאוד רצתה לחזור לארץ לצוות המדהים בשניידר שהיא הייתה מאוד קשורה אליו", מספרת האם, "היא אמרה לנו שהיא הרגישה כמו בניסיון של עקידת יצחק, פעמיים היא עמדה על פתח קבלת הטיפול וכמעט התחילה אותו ובשנייה האחרונה הטיפול התבטל. היא הרגישה שהיא ניצלה מזה. זה באמת היה טיפול ניסיוני שאנחנו לא יודעים איך היא הייתה מגיבה אליו. אחרי כל הניסיונות האלה חזרנו ארצה עם אמונה גדולה שהיא לא הייתה צריכה לעבור אותו. אנחנו עשינו את ההשתדלות שלנו, נסענו עד לשם כדי שלא יהיה לנו אפילו חשש של משהו קטן שלא ניסינו לעשות בשבילה, אבל כנראה שבורא עולם לא רצה שהיא תעבור את הטיפול הזה שם כי אולי היא לא הייתה שורדת. חזרנו לארץ למציאות שאין יותר מדי מה לתת לה. הרופאים אמרו לנו שזה רק עניין של זמן".
היו לכם רגעי שבירה וייאוש?
איריס: "האמונה והתקווה מאוד החזיקו אותנו. האמנו שבורא עולם מנהל את העולם ויודע מה הוא מנהל. כל אחד עושה את תפקידו בעולם הזה, אחד בֽֽ֫־70 שנה ואחד ב־16 וחצי שנים. תמר הצליחה לגרום לכל־כך הרבה אנשים להתפלל, לעשות הפרשות חלה ולקבל על עצמם מעשים טובים. היא הייתה בדרגה מאוד גבוהה, מה שאנשים מצליחים לעשות ב־90 שנה היא עשתה ב־16 וחצי שנה. כשתמר רק חלתה היא אמרה לי: 'אני שמחה שזה קרה לי ולא למישהו אחר כי לא הייתם מצליחים לעמוד בזה'. היא העדיפה שיכאב לה מאשר לאחרים".
דוד: "בימים האחרונים לחייה אחרי שחזרנו מחו"ל בלי טיפול, תמר כתבה הודעה והעלתה אותה לאינסטגרם, הודעה שמבטאת את כל העולם שלה. היא כתבה 'אני יודעת מה המצב שלי ולא רוצה לדבר על זה', היא חיה עד רגעיה האחרונים ולא ויתרה".
למה היא לא רצתה לדבר על זה?
איריס: "היא הייתה אופטימית. הייתה לה אמונה ותקווה גדולה שהיא תצא מזה. לפני כמה שבועות היא אמרה לאחותה 'כשאני אחלים', לא 'אם אני אחלים'".
דוד: "כן, זה היה השיח".
אתם גם האמנתם שהיא תצא מזה?
דוד: "בוודאי. אנחנו מופתעים שהילדה נלקחה מאיתנו. ביום האחרון כבר היו סימנים שהיא נחלשה. היא הייתה יותר כאובה וחיברו אותה למורפיום. היא עשתה אקט של פרידה מיוחד בלי דיבור. היא רצתה שאנשים יהיו איתה ממש ברגעיה האחרונים. זו הייתה תמר, היא שלטה בזמן וחיה את הזמן".
על מה הייתה השיחה האחרונה שלכם איתה?
דוד: "מבחינת תמר וגם מבחינתנו היינו חדורי אמונה ותקווה, אופטימיים מאוד. ברגעיה האחרונים היא כבר לא הייתה יכולה לדבר, אבל היה בינינו סוג של תקשורת. הנשימות שלה היו כבדות והדופק מהיר. היא ביקשה לקום והיא רצתה להגיד משהו, לא כל כך הבנו אותה. היא הייתה בסערת רגשות בשקט. שנינו היינו איתה לבד בחדר ובאותו שלב כבר התחלנו להפנים שזהו, מפה היא כבר לא תבריא אלא אם כן יקרה נס מטורף. אמרתי לה: 'אנחנו אוהבים אותך, את מאוד יקרה לנו, את גיבורה ואלופה, אנחנו איתך'. כמובן שהיה מלווה הרבה בכי וראינו דמעות זולגות מעיניה של תמר. לאחר מכן נתנו לה חומר שמרגיע את הלחץ של הגוף ותמר נפטרה. זה היה בכניסת שבת. תמר נפרדה מאיתנו בניגון שניגנתי לה 'ידיד נפש'. פתאום שמנו לב שהיא בלי דופק ואלו היו הנשימות האחרונות שלה וכך היא נפרדה לעולמה".
"ידעה להוקיר טוב"
הרב דוד מספר כי הצוואה של בתו הייתה שהיא חיה את חייה במלואם. "כל אחד נמצא בעולם לפי מה שקצוב לו, 90 שנה, 50 שנה ואפילו 20 שנה, השאלה מה אתה עושה בזמן הזה ותמר חיה את החיים שלה תמיד", אמר הרב דוד, "היא הייתה משמעותית וממלאת את המקום שלה. החברות שלה מהגן הגיעו לכאן בשבעה וסיפרו שהיא הייתה עם שמחת חיים ואם יום אחד לא הייתה בגן כבר הורגש שהיא לא נמצאת. היא הייתה ממלאת את החיים שלה שיהיו עם משמעות. זו הצוואה שלה. אנחנו יודעים שבני גילה בגיל ההתגברות כל אחד מרוכז בעצמו והיא הצליחה להסתכל על האחר ועל הסביבה".
איריס: "כל אחד שהגיע אליה לבקר אותה היא הייתה שולחת לו אחר כך הודעות תודה. היא ידעה להוקיר טוב על כל מי שבא ופינה את הזמן שלו בשבילה. היא ידעה שלא הכל מובן מאליו ושלא אנחנו מנהלים את העולם".
איך אתם מתמודדים עכשיו עם האובדן?
דוד: "כואב מאוד, אנחנו מרגישים ריקנות וחלל מאוד גדול. כוח החיים הוא חזק וכשהקב"ה מביא לך אובדן מסויים או משבר קשה זה לא פשוט להתגבר עליו. כשההורים צריכים לקבור ילד זה מצער וכואב מאוד, זה לא דבר שהוא בכלל במסלול הרגיל. מצד שני יש לחיים כוח מטורף, יש לנו עוד שמונה ילדים וזה מאוד מנחם ומחזק אותנו. ברגע שאבא או אמא הולכים לעולמם הילדים באופן אוטומטי ממשיכים את דרכם, אבל לתמר אין המשך ביולוגי, היא לא התחתנה ולא הביאה ילדים ואנחנו חושבים עכשיו לפעול להנצחתה, משהו בר קיימא שיחזיק לאורך שנים, סוג של דור המשך. לא הנצחה במקום קטן עם תמונה ונר, כי תמר הייתה ממלאת את המקום".
מה הכי תזכרו ממנה?
דוד: "תמר הייתה ילדה מאוד אמיתית. זה נדיר למצוא בילדים קטנים את הנקודה הזו בצורה כל כך בולטת. אם היא הייתה פוגעת במישהו היא הייתה אומרת סליחה. היא לא הייתה הולכת לישון בלילה לפני שהיא אומרת לילה טוב לכולם ואם היה משהו שהפריע לה במשך היום היא הייתה מיישרת את ההדורים ורק אז הולכת לישון. כשהיא הייתה בכיתה ב' מנהל בית הספר שלה סיפר לנו שהיא הלכה אליו יום אחד לחדר המנהל ואמרה לו: 'אתה יושב בחדר עם מזגן, נעים לך, אבל מה עם כיתה ד' בנות שהמזגן שלה התקלקל'.
"היא אמרה לו את זה בצורה נעימה ולא בחוצפה. מורה מבית הספר הגיעה אלינו בימי השבעה ואמרה שיש המשך לסיפור שהמנהל לקח את כל בנות הכיתה והושיב אותן בחדר שלו במזגן וככה הן למדו. זה מאוד הפריע לה, היא יכלה להתעלם, אבל היא בחרה ללכת ולומר את הדברים בצורה ברורה ולא לשלוח מישהו אחר במקומה. היה חשוב לה מאוד לומר את הדברים, באופן ברור, החלטי ונוקב בלי גמגומים".
