"ההריון הזה היה מעבר לכל הדמיון והגבולות"
שחר יפית כהן (35) מראש העין, אמא של עברי
הראיון עם שחר יפית־כהן (35) מתקיים בהתכתבות בגלל מחלת השרירים הנדירה שממנה היא סובלת. "התופעה הרפואית שאיתה אני מתמודדת איננה כתובה בספרי הרפואה", היא כותבת.
"למען האמת אף רופא לא יודע מה באמת יש לי. הרופאים מגדירים אותי כתעלומה רפואית. התופעה מתבטאת בעיקר בחולשת שרירים בפלג הגוף השמאלי, מיתרי קול משותקים ועוד כמה 'מתנות' קטנות".
על אף האשפוזים התכופים בילדותה והתחזיות הקודרות, שחר הצטרפה למרכז הספורט לנכים של איל"ן וגרפה מדליות בשחיית נכים, למדה לנגן בפסנתר, כתבה שלושה ספרי ילדים וספר למבוגרים, נישאה והתגרשה, ולפני כחודש ילדה מתרומת זרע את בכורה, עברי.
"ילדתי בלידה רגילה כנגד כל התחזיות הרפואיות. ההריון הזה היה מעבר לכל הדמיון והגבולות. תמיד ידעתי שיהיו לי ילדים, ואחרי הגירושים הרצון הזה בער בי והחלטתי ללכת על זה".
היא מתגוררת בראש העין, עובדת כמעצבת גרפית. הוריה לא הסכימו לשלוח אותה לחינוך מיוחד כפי שהמליצו הרופאים והעובדים הסוציאליים, והיא למדה בבית ספר רגיל והתנדבה לשירות מלא. את ניסיונותיה להרות החלה בגיל 30, מתרומת זרע, עוד לפני שנישאה. כשהתחתנה ניסתה להיכנס להיריון באופן טבעי ולאחר גירושיה חזרה לטיפולי ההפריה.
"כשהרופאים העבירו לי מסר שלא אוכל ללדת התנהגתי כמו 'הצפרדע החירשת', התעלמתי והמשכתי קדימה. חיפשתי מי יאמין בגוף שלי כמו שאני מאמינה בו.
בחרתי להקשיב רק למי שעודד אותי ולא להיפך", היא מספרת. "ההיריון עבר יחסית בקלות, העברתי המון שעות בבריכה כי המים עשו לי טוב וכל הבדיקות היו תקינות. גם זכיתי ללדת בלידה רגילה, למרות שהגישה הייתה ללכת לניתוח, שמא משהו יתפקשש. שוב ושוב הוכחתי שרק מבחוץ אני נראית עלה נידף, אבל בפנים אני סלע איתן".
ברגע המפגש עם עברי, מה אמרת לו?
"כמו לאורך כל ההיריון, שיננתי לעצמי וגם לו: ביחד שברנו גבולות ודעות של רופאים ושל אנשים חסרי אמונה והוכחנו יחד שהגבולות האלה לפעמים דמיוניים. בחיי למדתי להיות יצירתית ולחפש פתרונות כדי להתקדם ואני מסתדרת עם עברי בכוחות עצמי.
נדרשת ממני המון יצירתיות פיזית כדי להצליח לעשות פעולות פשוטות איתו, אבל אחרי עקשנות בריאה, אני מצליחה. העצמאות שלי שווה המון. כולנו יודעים שלא הכל אפשרי בחיים, אבל כל אחד יכול לבדוק מה באמת אפשרי לו. וכן, יש לי מחשבות על לידת ילדים נוספים. עם בן זוג או בלי, אני מאמינה שאביא לעולם עוד ילד או שניים".
"הרופא אמר: הסיכוי שלך להיות אמא קלוש בהחלט"
טליה בן ציון (43) מקיבוץ מצובה, אמא של הלל רפאל וכרם
כשהייתה בת 34, רווקה אחרי פרידה מבן זוג, טליה בן ציון החליטה להסתער לבדה על מסלול האימהות. אחרי תשע שנים של טיפולי פוריות קשים, חמש הפלות ותשלומי עתק שייעדה לבניית בית, היא אם לשני ילדים: הלל רפאל (שש וחצי) וכרם (שנה) נולדו מאותו תורם זרע.
"המון נשים בטוחות שברגע שיחליטו שהן רוצות ילד, זה יקרה", אומרת בן ציון (43), חברת קיבוץ מצובה, מנחת קבוצות ועובדת עם נערות בסיכון.
"לא הבנתי מה מחכה לי. מה התהליך? עד מתי מנסים דרך אחת ומתי עוברים לשלב הבא? עברתי בדיקות והפצצה הורמונלית, ואז אחד הרופאים אמר לי, 'הסיכוי שלך להיות אמא קלוש בהחלט'. פרצתי בבכי היסטרי, ובאותו יום הכרזתי שאהיה אמא ויהי מה.
"בדקתי את כל הדרכים ואז ישבתי מול רופא חדש, שאמר: 'אני איתך, כך או אחרת את תהיי אמא'. אישה שעוברת את הגיהינום של חייה צריכה מישהו שיראה אותה ויאמין ביחד איתה. אחרי שלוש שנים עם שבעה סבבים של טיפולי פוריות ושתי הפלות, נכנסתי להריון. כשהלל היה בן חצי שנה חזרתי לטיפולים, והפעם זה לקח חמש שנים, עם שלוש הפלות והריון מחוץ לרחם".
כרם נולדה בלידה רגילהה ומהירה של שעתיים וחצי, אפילו בלי אפידורל. "זה התחבר לשיחות שניהלתי איתה במהלך ההיריון, כשאמרתי לה, 'אמא נותנת לך ארבע שעות ללידה'. רציתי לייצר לעצמי חוויה מתקנת, אחרי שהלידה של הלל התארכה ל-72 שעות. עשיתי לעצמי דמיון מודרך על לידה קלה, וכך היה".
איך היה רגע המפגש איתה?
"היה חיבור מהרגע הראשון והיא מיד ינקה. בלידה הראשונה לקח לי זמן להתאהב בגלל הלידה הקשה והגוף המחלים. ועם כרם הכל זרם. מהרגע הראשון היתה התאהבות גדולה ואימהות שונה לגמרי".
החוויה האישית של בן ציון הובילה אותה להקמת מיזם ראשון מסוגו: הכשרת מלוות מיוחדות לנשים העוברות טיפולי פוריות.
"כשאת עוברת טיפולי פוריות, מישהו מנהל אותך ואת כמו בובה על חוט. רציתי לנהל לפחות את מה שבשליטתי – מצב הרוח והאנרגיה שלי. בהריון הראשון בכל פעם שמשהו השתבש צללתי לשלושה ימי בכי, והבנתי שאם לא אטפל בנפש, גם הגוף לא יחזיק מעמד כי המקום הרגשי קריטי אפילו יותר מהפיזיולוגי.
"מערכת הבריאות לא נותנת תמיכה רגשית מסובסדת לנשים במצבי, וכשמוציאים 200 אלף שקלים על טיפולים פיזיים, לא ממהרים להוציא גם על התחום הרגשי. פגשתי נשים שעברו הכל לבד, שהתביישו, שלא רצו להעיק וגם לא לשמוח בהריון שנקלט, כי זה עוד רגע ייפול.
"התחלתי לעזור בהתנדבות לנשים בטיפולי פוריות והפכתי למשענת עבור אחרות. השליחות שלי היום היא לשנות את התפיסה הרווחת במערכת הבריאות, ששמה דגש רק על הצד הפיזי, כשבחלק מהמחלקות אפילו אין עובדת סוציאלית. אני רוצה לאפשר להן 'דולת פוריות', בדיוק כמו שיש 'דולת לידה'.
"הגעתי לבכירים בקופות החולים ויצרתי קשר עם ח"כיות כי מוכרח להיות שינוי גם ברמת החקיקה. אחרי החגים נצא בקמפיין מימון המונים שבעזרתו נממן את ההכשרה למלוות".
"שמעתי את האחות אומרת, 'מסכנה, היא תחיה?'"
רנין אבו ריש (32) מכפר ירכא, אמא של כארם וקולין
אצל רנין אבו ריש (32), מורה מהכפר ירכא, הסימן הראשון שמשהו השתבש היה ריח מוזר שחשה באוכל. כשהתברר כי נדבקה בקורונה בסוף החודש החמישי להריונה, הרופאים קבעו שצריך לחבר אותה למכשיר אקמו ולהפסיק את ההריון, אבל כנגד כל התחזיות, בסוף יולי ילדה את בתה, קולין.
"הייתי בשמירת הריו כשהבן שלנו כארם בן השנתיים חזר מהגן עם שיעול נבחני. הייתי עשרה ימים אחרי החיסון השני, ובמרכז הרפואי לגליל בנהריה זיהו אצלי תוצאה גבולית לקורונה. אושפזתי בכתר יולדות.
"למחרת רצו להעביר אותי לכתר מונשמים וביום השלישי הרופא אמר שאולי יצטרכו להפיל את התינוקת. אמרו שחייבים להרדים ולהעביר אותי לבית חולים רמב"ם, ושם ישקלו הפסקת הריון. כולם השתגעו מדאגה, ואני חשבתי על זה שיש לי בבית תינוק שצריך אותי ובעל אוהב, ושאני צריכה לחזור אליהם.
"דיברתי אל התינוקת שלי, אמרתי לה, ‘אני לא רוצה לעזוב אותך אבל אם את רוצה ללכת – לכי'. לא הסכמתי לקחת אף תרופה לפני שבדקתי שהיא לא תזיק לעובר. באותו ערב מצבי הידרדר ובבוקר התברר שהריאות מתפקדות ב־50 אחוז וחייבים להרדים אותי.
"רופאת נשים הכינה אותי להפסקת ההריון. בכיתי, רק חשבתי שאני רוצה לשמור על התינוקת. כשהרדימו אותי לא ממש נרדמתי, ושמעתי מה קורה בחדר. האחות אמרה, 'מסכנה, היא תחיה?' והאח ענה לה, 'אני לא יודע, חייבים לספר להורים שלה'.
"ניסיתי לפקוח את העיניים כי פחדתי שייקחו לי את התינוקת. לא חשבתי על מוות. ידעתי שאם אעמוד בכאבי התופת, אחזור הביתה ואלך בחג הנביאים לחגוג במקום של נבי סבלאן".
"הילד ואני היינו בבית בבידוד והוא לא הפסיק לבכות, רצה את אמא", מספר בעלה חמודי. "חיבקתי אותו ובכיתי ביחד איתו. בבית של ההורים שלה כבר לבשו בגדים שחורים, וגם ההורים שלי בכו, פחדו שלא תחזור. הרגשתי שאני בחלום רע".
רנין: "כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, הרגשתי שיש לי טובוס בקנה הנשימה, והרגשתי את הבטן. הרופא אמר לי, 'ברוך השם, לא חיברנו אותך לאקמו ולא הפלנו את התינוקת'. אחרי מה שעברתי, אני מעודדת את כולם להתחסן".
ואיך הייתה הלידה?
"בניתוח קיסרי, כי הריאות שלי עוד לא חזרו לעצמן. כמה נישקתי את התינוקת וכמה אני קשורה אליה. היא גיבורה. הפחידו אותי בגלל כל התרופות שנתנו לי, אבל לי יש אמונה באלוהים, שהכל יהיה בסדר. אסור להפיל הריון, זאת מתנה מאלוהים, ואם הגורל שלי היה לחיות עם תינוק שיהיו לו בעיות כל החיים, הייתי מקבלת גם את זה".
"הרב שלח אותנו עם ברכה לעשות את ההפלה"
חמוטל מדעי (46) מהרצליה, אמא של אדיר נחמן, שילת אדל ואורי רפאל
אחרי שבהריונה השני נזקקה לטיפולי פוריות, חמוטל מדעי (46) החליטה בספטמבר שעבר להשתמש בביצית המופרית האחרונה שנותרה לה, וללדת ילד שלישי. גילה המתקדם לא הרתיע אותה, אבל איש לא יכול היה לצפות את שקרה: ההריון השתרש על צלקת הניתוח הקיסרי וסיכן את חייה.
"שמונה שנים אני בטיפולי פוריות", היא אומרת. "הבכור שלנו, אדיר נחמן, נולד בהריון ספונטני, והילדה, שילת אדל, נולדה לפני שלוש שנים בטיפולי פוריות. השנה החלטתי שאין מצב שהביצית האחרונה לא תיקלט. קיבלתי מהרב ברכה וסגולה ואמרתי ליניב בעלי שבעזרת השם יהיה לנו בן ותהיה ברית בקיץ.
"כשהגענו לבדיקת אולטרסאונד החדר התמלא ברופאים. נהיה לי שחור בעיניים. הסבירו לי שההיריון עלול לגרום לקרע ברחם ולהעמיד אותי בסכנת חיים, לכן צריך להפסיק אותו. חשבתי לעצמי שאין מצב שאני מפילה. רצו לשלוח אותי למיון נשים להפלה עוד באותו היום.
"מצד אחד חשבתי, על גופתי המתה, אין מצב בעולם שאוריד עובר עם דופק, מצד שני, יש אפשרות שאשאיר את הילדים שלי בלי אמא? בעלי ואני התייעצנו עם הרב. ניסינו לשמור על קור רוח, אבל ללא הצלחה. בעלי התעקש שהמצב מסוכן מדי, ואני התעקשתי שלא אהיה הרוצחת של העובר שלי".
היא מתגוררת בהרצליה ועובדת כמזכירה רפואית בבית חולים, והתפנית הגיעה כשהחלה לדמם במקום העבודה: "במיון נשים אמרו להפסיק את ההריון ולא לחכות רגע, וכך אמר גם פרופסור נוסף שאיתו התייעצנו. כבר קבענו מועד להפלה ובדרך לבית החולים עצרנו אצל הרב, שאמר שקיימת סכנת חיים ויש לי ילדים קטנים, ושלח אותנו עם ברכה והצלחה לעשות את ההפלה.
"אבל במיון בקפלן, הרופא שקיבל אותנו אמר פתאום שהוא רואה מקום שבו העובר יוכל להתפתח. עשו אולטרסאונד נוסף, החדר שוב התמלא ברופאים והוחלט לצאת למסע המטורף הזה, למרות כל הסיכונים. הרופאים הזהירו אותי שייתכן שנצטרך להפסיק את ההריון בשלב מאוחר יותר, אבל כל כך חיכיתי להריון הזה, שבשבילי זה הספיק.
"נכנסתי לשמירת הריון קפדנית שהחמירה בשבוע ה־16, ומהשליש האחרון אושפזתי עד הלידה. ואני הרי ידעתי מההתחלה שזה ייגמר בלידה בזכות כוח הרצון שלי, התמיכה של בעלי ושל הרב והאמונה בבורא עולם.
"אין ספק שהלידה הזאת היא נס גלוי. ההריון נראה כנצח אבל בתחילת יוני נולד לנו אורי רפאל. הוא נולד בניתוח קיסרי שהסתבך ולא היה ברור אם אצא מזה, אבל בסוף חגגנו ברית, כפי שהבטחתי לבעלי, ובהמשך, כשהתאפשר, חגגנו גם מסיבת הודיה גדולה".
