עשרות שנים חיפשו כמיסה ומיכאל (אורי) חורי, את בנם עוזיאל, שבגיל שנה וחודשיים נלקח מהם על ידי מוסדות הרווחה, ומאז לא שב. ברשויות טענו שהוא נפטר, אבל מקום קבורתו לא נודע להם עד ליומם האחרון.
לפני מותם מצאו נחמה באדם שחשבו לבנם, ורוו קצת נחת, אולם ילדיהם ממשיכים לחפש את אחיהם האובד. בדיונים שמתקיימים בימים אלה בבית המשפט מבקשים בני המשפחה לפתוח את הקבר שבו, על פי מדינת ישראל, קבור עוזיאל.
הם מתקשים להאמין שהדבר יתאפשר, ואינם סבורים שאחיהם מת במועד ההוא. "אנחנו מאמינים שהוא חי, והקבר יהיה ריק. הסיפור שמספרים לנו הוא מפוברק, מלא סתירות וחורים", אמרו השבוע האחיות לבית חורי, חיה מזוז מקרית ביאליק ומזל ברקו מקרית אתא.
הסיפור של בני הזוג אורי (לשעבר חורי) החל בשנת 1947, כשעזבו את תוניס ועלו לישראל יחד עם בתם חיה, לימים אמו של סגן השר להגנת הסביבה לשעבר, ירון מזוז. "הגענו לישראל, והבריטים שלחו אותנו לקפריסין, שם חיינו כשנה. עם קום המדינה ב-48' עלינו שוב לארץ והגענו לחיפה", מספרת חיה מזוז (78) מקרית ביאליק.
"אני הילדה החמישית של הוריי. ארבעה אחים שנולדו לפניי, נפטרו בתוניס בשל תנאי המחיה הקשים שם, תת תזונה וכדומה. בקפריסין נולד אח נוסף, ויחד עלינו לארץ. בישראל נולדו התאומים עוזיאל וגבריאל".
כשהיה בן שנה חלה עוזיאל ונזקק לטיפול רפואי. "הבית היה דולף בחורף, וההורים הניחו שהוא התקרר וקיבל דלקת פרקים, אבל אמרו להם שיש לו פוליו, כי הייתה אז מגפה. אי אפשר כיום לדעת מה באמת היה לו, אז הוא קיבל במרפאה בחיפה טיפולים של מנורה כחולה.
"כעבור זמן הגיעה עובדת סוציאלית להורים שלי, ראתה כמה קשה להם, הם היו עולים חדשים ועוד לא הסתגלו לחיים בארץ ישראל. היא אמרה להורים שהם רוצים לקחת את עוזיאל, שהיה אז בן שנה וחודשיים, שיטפלו בו ולאחר מכן יחזירו אותו הביתה. אמא שלי לא הסכימה, אבל העובדת הסוציאלית התעקשה ובכל יום הם היו באים אליה ומנסים לשכנע אותה, והיא סירבה".
"הילד נראה טוב"
בסופו של דבר נכנעו ההורים ללחצים. "אבא שיכנע את אמא למסור אותו לטיפול. לקחו אותו לרחוב עבאס, שם היו שירותי הרווחה של עיריית חיפה. למחרת, כשההורים הגיעו לבקר אותו, הוא כבר לא היה שם. אמרו להם שלקחו אותו לבית החולים פיינסטון ברמות השבים, ליד רעננה. עשו את זה בלי ידיעתם של ההורים ובלי אישור שלהם".
בני הזוג נסעו לבית החולים לראות את בנם, בלי לדעת שתהיה זו הפעם האחרונה שיראו אותו. "היו קשיים, לא היה כסף ולא תחבורה ציבורית מסודרת. הם הגיעו לשם, אחי ראה אותם ומאוד שמח. האחיות דחפו אותם החוצה ולא נתנו להם להיכנס, מכל מיני סיבות.
"אמרו להם: 'למה אתם לא מודיעים שאתם מגיעים? למה אתם מפריעים להחלמה של הילד', ועוד. אבא שלי אמר שהילד נראה טוב, נותרה לו רק קצת צליעה ברגל ימין. למחרת קראו לאבא לבית החולים, ושם אמרו לו שהילד נפטר.
"אבא נסע לבד, לאמא היה קשה להצטרף בגלל הילדים ובגלל הכסף לנסיעות. הוא ביקש לראות את הגופה כדי לקבור אותה. אמרו לו 'מה פתאום, אנחנו נקבור אותו'. הוא ביקש לזהות את הגופה, והביאו לו משהו עטוף בסדין בלי להראות את הפנים, ואמרו לו, 'זה הבן שלך'. הם גם נתנו לו כסף לנסוע הביתה, רק כדי להיפטר ממנו. בתמימותו, הוא סמך עליהם והלך".
לבני הזוג אורי נולדו ארבעה ילדים נוספים, אך הם אף פעם לא הפסיקו לחפש את עוזיאל. "במשך שנים, הוריי ניסו לחפש את מקום קבורתו, ללא הצלחה. הם כל הזמן האמינו שהילד חי ולא נפטר. כל החיים הם דיברו על הילד הזה והיו בצער כבד מאוד".
האחות השנייה, מזל ברקו (62) מקרית אתא, מוסיפה: "אם הוא מת, אז לפחות לראות את הקבר. היה לנו מאוד קשה במהלך השנים, בכל ויכוח שהיה להורים, הם העלו את הנושא הזה. עד יום מותה אמא לא הפסיקה לחפש אותו. היא אמרה לאבא שלי לפני שהוא נפטר: 'אני סולחת לך על הכל, אבל על זה שלא שמעת לי, ונתת להם לקחת אותו, אני לא אסלח".
"פתאום התיק נעלם"
בסוף שנות ה־80 הגבירו בני המשפחה את המאמצים בחיפוש אחר עוזיאל, ורדפו אחר מה שנראה להם כקצה חוט. חיה מספרת: "בשנת 1988 הגיעו ההורים לבקר את בני, שאושפז בבית החולים לוינשטיין לאחר שנפצע בצבא.
"הם עשו סיבוב בבית החולים, ואמא שלי זיהתה את הביתנים כמקום שבו היה מאושפז עוזיאל. בית החולים פיינסטון הפך לבית לוינשטיין. אמא פנתה למשרדי בית החולים וביקשה לראות את התיק הרפואי של אחי. ביקשו ממנה תצהיר נוטריוני שמאשר שהם ההורים, אבל באותו מעמד הראו לה תיקייה חומה, עליה כתוב עוזיאל חורי, נפטר, אבל בפנים לא היה שום מסמך.
"שבוע אחרי זה, אמא הגיעה עם תצהיר, אבל אז נאמר להם שאין תיק. השיבו להם שאחרי 25 שנה גונזים את התיקים. כנראה מישהו הבין שהם מחפשים אינפורמציה, והתיק נעלם - ורק שבוע לפני כן הם ראו אותו".
במשך השנים פנו בני המשפחה לגופים רבים על מנת לגלות פרטים על גורלו של עוזיאל, וקיבלו תשובות שנויות במחלוקת, לעיתים אף סותרות, לדבריהם. הם הופיעו בוועדות שונות, הציגו מסמכים, ועדיין לא עלה בידיהם לגלות מה עלה בגורלו של אחיהם. "ממשרד הפנים שלחו לנו שלוש תעודות פטירה, שרואים שהן לא אמינות - אחת בלי סיבת המוות, ואחרת בלי חתימה של רופא. אמרו לנו שעשו לו ניתוח פתולוגי, שוב - בלי אישור ובלי הסכמה של ההורים.
"פנינו גם למכון הפתולוגי של בית החולים, וקיבלנו דוח שבו היו בערך שבע סיבות מוות שונות. פעם אחת הוא קפץ ונפל, במקרה אחר כתבו דום לב וכו'. כל כך הרבה גרסאות, שאי אפשר לדעת מהי האמת.
"פנינו לחברה קדישא כדי לדעת איפה הוא קבור. קיבלנו מסמכים עם מקום קבורה שונה מזה שצוין על ידי משרד הבריאות. בבית העלמין בפתח תקוה הראו לנו שלוש תלוליות של חול, בלי מצבות ובלי שמות, ואמרו לנו שזה המקום שבו הוא קבור. אחרי שנה, כנראה בגלל התלונות של ההורים, עשו מצבות לכל הילדים, עם השם. אז גילינו שהקבר של עוזיאל נמצא בכלל במקום אחר. אנחנו מאמינים שהוא לא מת בכלל, ולא נוותר עד שנמצא אותו".
"הקבר יהיה ריק"
התחושות של בני המשפחה התחזקו בעקבות אירוע שהתרחש לפני כ-20 שנה. "בשנת 1992 ראינו כתבה על אדם מפרשת היעלמות ילדי תימן והבלקן. הסיפור שלו התאים לסיפור שלנו. יצרנו איתו קשר, ונפגשנו. כולנו האמנו שזה עוזיאל, אבל מאוחר יותר הוא עשה בדיקת גנטית ונאמר לו שמצאו את המשפחה שלו, וזה לא אנחנו.
"אחרי שאמא שלי ראתה אותו, היא האמינה שמצאה את הבן שלה, והיתה לה קצת נחת לפני מותה במחשבה שהיא מצאה אותו. אנחנו חושבים שאולי הוא באמת אח שלנו, והבדיקה לא נכונה".
בני המשפחה המשיכו להתחקות אחר גורלו של עוזיאל, ובשנת 2018 הגישו תביעה בבית המשפט. "אחרי שחוקק חוק המאפשר לפתוח קברים של פרשיית ילדי תימן והבלקן, פנינו לבית המשפט בבקשה לפתוח את הקבר. אנחנו המשפחה הראשונה שהגישה בקשה כזאת לאחר שיצא החוק".
לפני כשלושה חודשים החליט בית המשפט כי המדינה נדרשת לתאם מועד עם המשפחה לפתיחת הקבר, אולם על להחלטה זו עירערה המדינה למחוזי, בהסתמך על בקשות קודמות שנדחו. הנושא עדיין נדון בבית המשפט, ובמשפחה כבר לא מאמינים שהליך פתיחת הקבר ייצא לפועל. "הם פשוט לא רוצים לפתוח את הקבר", טענה חיה מזוז. "כל פעם מוסיפים דרישות רבות, כדי למנוע מאיתנו. אנחנו מאמינים שהמדינה פשוט לא רוצה שנדע מה קרה. מנסים להסתיר משהו.
"אני חושבת שהוא חי, והקבר יהיה ריק. הסיפור שמספרים לנו הוא מפוברק, מלא סתירות וחורים, שום דבר לא מתאים. הפרקליטות כל פעם מוסיפה דרישות שונות".
לסגור מעגל
המרדף אחרי האמת, הם מבטיחים, יעבור מדור לדור. "אנחנו דור הולך ונעלם, ואנחנו רוצים לדעת מה קרה לאחינו. גבריאל, אחיו התאום של עוזיאל, שהיה בשבילנו עולם ומלואו, נפטר לפני עשר שנים מסרטן. אולי היינו משחררים את הנושא כבר מזמן, אבל אנחנו באמת רוצים לדעת מה קרה לו ולסגור מעגל", אמרה ברקו.
ירון מזוז: "לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל ילדים ייעלמו מבלי שההורים יוכלו לדעת מה קרה להם. מתעללים במשפחות ומקשים עליהם. אומרים להם דברים לא נכונים, אבל אנחנו לא נרפה, ונעביר את המאבק מדור לדור. אנחנו מספרים לכולם, שיידעו שחטפו לנו ילד, ושאף אחד לא ישתוק. לא נוותר".
עו"ד רחל דותן, המייצגת את המשפחה, מצביעה על המכשולים העומדים בפני פתיחת הקבר: "הפרקליטות בשם המדינה דורשת תנאים ופנייה לכל תשע המשפחות של הקבורים מסביב לאותה חלקה, מהסיבה ש'מדובר בחובה אלמנטרית גם ללא הוראת החוק, בשים לב לפגיעה האפשרית העלולה להיגרם למשפחות האחרות ולרגשותיהן'.
"זאת, בעוד שהפרקליטות בעצמה התעלמה מאותה חובה אלמנטרית ולא דאגה ליידע את המשפחות על כל השינויים והמצבות הפיקטיביות שנעשו לפני 40 שנה, כפי שמתגלה רק עכשיו למזל ומשפחתה בסיור שהיה בבית העלמין, ומתוך כתבי הטענות שהפרקליטות הגישה לבית המשפט.
"הפרקליטות מייצגת את המדינה, האמונה על ועדת קדמי, שקבעה והסיקה בשנת 1995 שיקירי המשפחות נפטרו ומהו ציון הקבר וחברת קדישא הנפיקה מסמך לציון אותו הקבר.
"לא יעלה על הדעת שכיום שרוצים לפתוח קבר כדי לוודא שאכן בן משפחה קבור שם, אזי שוב ושוב הפרקליטות מציבה תנאים ללא תימוכין מאנשי מקצוע, ולאחר שכבר הגישה נייר עמדה מפורט בחתימת אנשי מקצוע והרבנות הראשית, לגבי ביצוע התהליך לפתיחת הקברים לצורך בדיקת דנ"א לאימות אותו הספק.
"עם הגשת בקשת הערעור למחוזי, גבר חששה של מזל בנוגע להעמקת פערי הכוחות וחוסר אמון שנוצר בינה לבין הפרקליטות והמדינה".
