הרבה שנים עברו מאז אותו בוקר ארור, ב-28 באוגוסט 2002, כאשר התעוררה רחל שבתאי כהן בביתה ובלב מחשבה חדה וברורה: בנה הצעיר קיוון (יצחק), חייל בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, ששירת אז במוצב יקינתון בגוש קטיף, נהרג. באותו בוקר אילצה את הצבא להתיר לה לשאוב זרע מגופו.
אחרי מאבק שנמשך שנים, היא חובקת נכדה, אושר, בתו של הבן שנפל, וכעת יצא ספרה, המתאר את מאבקה.רחל שבתאי כהן, תושבת קרית ים, ברחה מאיראן יחד עם שני בניה, בימים שאיש לא עזב את המדינה האיסלאמית הקיצונית. "מטהרן ליקינתון" קראה לספר שהוציאה לאור בימים אלה ב"טפר הוצאה לאור", המתאר את סיפורה הלא ייאמן שיצר תקדים משפטי במדינת ישראל.
כהן הצליחה לשכנע את בתי המשפט להתיר לה להשתמש בזרעו של בנה המת ולהביא לעולם באמצעותו נכדה. היא גם מתארת את הדרכים שהובילו אותה במאבקה הקודם לצאת את גבולות איראן, לאחר שנשבתה על ידי משטר האייתולות.היא גדלה במה'לה, שכונת היהודים בטהרן, שישית מבין שבעת ילדי המשפחה, לאביה ידידה, חייט, ואמה גוהר.
הבית היה חם, היא מספרת, ולא חסר בו כלום. הכל השתנה עם עליית שלטון חומייני, כשהיתה בת 16, נשואה שנה ואמא לילד, ערן. בעלה, יעקב, עבד בתעשייה האווירית האיראנית. "זה היה שינוי חד, פתאום אין חופש. בהתחלה פגעו ביהודים, אבל אחר כך למדנו להסתדר. אנשים היו אוספים כספים בבית הכנסת, ושילמו שוחד.
פתאום אי אפשר היה להתלבש רגיל, הנשים עם רעלות. ואז גם החלה המלחמה עם עיראק. את הנשק חילקו ברחובות לכל אחד. ערים הופצצו, ואמרתי שאני חייבת לעזוב למען עתיד שני בניי, ערן וקיוון".
איך עשית את זה?"
"באותם ימים לא נתנו דרכון לאף אחד. רבים ברחו דרך אפגניסטן ופקיסטן. הגעתי לבכיר בשלטון אמרתי לו שאני חייבת לצאת לחופש לתורכיה. חודשים הייתי הולכת אליו, עד שזרק לי בצחוק 'קחי דרכון, תיסעי לבד'. לא הסכמתי, ובסוף קיבלנו דרכונים לילדים. בעלי שילם שוחד למוסלמי מהכפרים, קנה ממנו את הדרכון, גידל זקן ויצא בזהות מזויפת. אחרי הרבה תלאות הגיע לישראל".המשפחה התיישבה בפתח תקוה. רחל התפרנסה כמזכירה רפואית, התגרשה מבעלה, וכעבר שנים עברה לקרית ים, שם היא חיה היום עם בן זוגה לחיים.
"אמרתי למפקד: אתה משקר"
בשנת 1989 התגייס הבן הבכור ערן לחטיבת גולני, וכעבור שלוש שנים התגייס גם הצעיר, קיוון. "אמרתי לו 'תלמד במסלול עתודה אקדמית, לפחות עד שערן ישתחרר מהצבא', אבל הוא רצה להיות קרבי והתגייס לגדוד שמשון בחטיבת כפיר. היו אלו ימי התוהו ובוהו של האינתיפאדה השנייה, וקווין שירת בעזה.
"ואז הגיע היום הארור. קמתי בבוקר והרגשתי שקיוון מת. לא פצוע, לא נפגע, מת. ידעתי בוודאות שזה מה שקרה. התקשרתי למפקד שלו, ביטון, אמרתי 'מה קרה לקיוון?'. הוא לא ענה, היה בהלם שהתקשרתי. אחר כך אמר: 'הכל בסדר, לא קרה כלום'.
אמרתי לו, 'ביטון, אל תשקר לי'. ניתקתי את הטלפון, עשיתי סיבוב בדירה, קרעתי את החולצה, נתתי לעצמי שתי סטירות ומשכתי בשיער. הערתי את ערן, אמרתי לו שקרה משהו לקיוון. ערן התקשר למפקד, שענה שקיוון נפגע והם מטפלים בו. אמרתי לערן הוא משקר. ואז הוא הודה שקיוון נהרג מירי של צלף".
לבית המשפחה החלו להגיע קצינים. רחל הסתובבה מחדר לחדר, חסרת מנוחה, נכנסה לחדרו של קיוון, לקחה תמונה שלו, שברה את המסגרת וקירבה את התמונה לליבה."הוא התחיל לדבר אליי, ממש דיבר איתי. שאלתי אותו למה הוא נהרג, איך אני אמשיך לחיות בלעדיו. הוא מאוד רצה כל הזמן להתחתן ולהביא ילדים לעולם, אז שאלתי אותו איך עכשיו תביא לי נכדים. ואז שמעתי אותו בבירור אומר לי, 'אמא, זה עדיין לא מאוחר, זרע שלי' - ונעלם.
"ממש שמעתי אותו אומר את זה. יצאתי מהחדר ואמרתי לבעלי שקיוון היה פה ודיבר איתי. הוא חשב שהשתגעתי וניסה להרגיע אותי. הלכתי למטבח, היו שם כל מיני קצינים, ואמרתי להם שאני רוצה שיוציאו לו זרע. הם היו בהלם, אמרו שאין דבר כזה, מעולם זה לא קרה. אמרתי שלא מעניין אותי. היה ויכוח ארוך, אבל באותו יום זה נעשה".
שנה אחרי מות בנה פתחה שבתאי כהן בהליכים משפטיים ארוכים, שיימשכו שש שנים, בהם דרשה לעשות שימוש בזרע של בנה כדי להביא נכד לעולם. הניצחון שלה יצר תקדים ללא מעט משפחות. היא מצאה אשה שהסכימה להיכנס להיריון מזרע בנה, ואחרי טיפולים ממושכים זה קרה."אושר באה לעולם, בת לאב שלא הכירה, אבל היא מודעת היטב לזהותו. אמא שלה היא אשה מדהימה, בשבילי היא כלה לכל דבר. יש לנו יחסים מעולים, אנחנו נוסעים לשם לשבתות, והם באים לכאן. היא לא נשואה, היא חיה עם בן זוג.
"אושר היא נכדה שלי, היא האושר שלי. היא מאוד דומה לבן שלי, בהתנהגות, בפנים. היא נכנסת ללב לכל אחד. אני סבתא לכל דבר, נוסעת פעם בשבוע למרכז לראות אותה. היא יודעת מי היה אבא שלה, יש לה תמונה שלו בחדר. היא לבבית וחכמה, ויש לה חיוך ענק ואישיות כמו של אבא שלה"."נכתב בדם לבי"עם השנים, התגבשה בליבה של שבתאי כהן המחשבה להוציא לאור ספר מבוסס על סיפור חייה. "היה לי קשה, כל פעם שהייתי מתיישבת לכתוב הייתי נשברת ונכנסת לדיכאון. מצאתי את ענת זאב שיניקמן, נפגשתי איתה פעם בשבוע, וכתבנו את הספר.
"לפעמים היה קשה לי להחזיק מעמד, הספר הזה נכתב בדם ליבי. אבל ענת הבינה אותי והתחברה לנפש שלי."עבורי זה סגירת מעגל, התגשמות חלום. אולי חלום בלהות, אבל עדיין חלום. הוא לא שינה אותי, נשארתי אותה אשה, למרות שקיבלתי תגובות מדהימות. בסופו של דבר, זה משהו שהרגשתי שאני חייבת לעשות, ועשיתי את זה". "הלכתי למטבח, היו שם כל מיני קצינים, ואמרתי להם שאני רוצה שיוציאו לו זרע. הם היו בהלם, אמרו שאין דבר כזה" "אני סבתא לכל דבר. אני נוסעת פעם בשבוע למרכז לראות אותה.
פורסם לראשונה: 13:15, 24.04.20
