"המלאך השומר עלינו, היום היית צריך להתגייס לצה"ל" - כך כתבה מירי אלקובי, אמו של אושר אלקובי ז"ל מקרית ביאליק, שנהרג לפני כחודש בתאונת אופניים חשמליים. מועד המהווה עוד תזכורת לאובדן שחוותה. בכאב גדול היא מספרת היום ל'מיינט קריות' על בנה היחיד שלא תשוב לראות עוד, על הריקנות, הבדידות, הגעגועים והכאב שלא ניתן לתיאור. "במקום ללכת ללוות אותו ללשכת גיוס, אני נשארת בבית", אמרה אמו.
לפני כחודש יצא אלקובי, תלמיד כיתה י"ב בבית הספר יעדים בקרית ביאליק, לטיול על האופניים, שכה אהב. טיול ממנו למרבה הצער, לא שב עוד. כפי הנראה אלקובי איבד שליטה ומעד מהאופניים. הוא נפצע קשה והיה מאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. לאחר כשלושה ימים כשהוא מורדם ומונשם הוא נפטר מפצעיו.
אושר בין יחיד להוריו התגורר בקרית ביאליק. "הוא למד בתיכון טכנולוגי יעדים ומשם הוא צמח ופרח. הוא מאוד נהנה להיות שם וסיים את בית הספר בהצטיינות", סיפרה אימו מירי אלקובי.
"בעוד חודש הוא צריך לקבל את התעודות. הוא היה מאוד מעורך. הוא אהב את האופניים, גם לרכב עליהם וגם לתקן אותם. היתה בו גם המון נתינה. שמעתי סיפורים מחברים, על דברים שלא ידעתי. היתה ילדה שסיפרה שהוא היה עבורה אוזן קשבת ועזר לה. הוא היה מחלק את האוכל שלו בבית הספר למי שאין לו".
את הכאב על לכתו לדבריה, לא ניתן להסביר במילים. "באותו יום הוא הלך לעבודה. הוא עבד במינימרקט באפק, בערב הוא ישב קצת עם בעלי וחבר על הספסל. לאחר מכן הלך לעשות סיבוב על האופניים שלו שממנו הוא לא חזר. קשה לי מאוד. ישנה תחושה של ריקנות, כל המשימות כמו להעיר אותו בבוקר, לבקש ממנו להוריד את הכלב, היום זה חסר", סיפרה בכאב.
"זה הבן היחיד שלי. הוא היה בשבילי הכל. הוא היה עוזר לי בהכל, אם זה לסדר לי משהו באינטרנט, עבודות חשמל, נגרות, להרכיב, לסדר, לעבוד בגינה. הכל הוא היה עושה. עשינו לו פינה לזכרו בגינה של הבניין, גידרנו ושתלנו, שמנו שם גם אופניים קטנים.
"הוא אהב את הדברים האלה. הוא שיתף אותי בהכל, ושמע לעצות שלי גם שהיה נדמה שהוא לא מקשיב. נתתי לו הכל, לא יכולתי לסרב לו. גם בעניין ההליכה לקרבי בסופו של דבר הייתי חותמת לו. זאת אני שאיבדה אותו בשניה".
היום כאמור, 3 באוגוסט, היה התאריך בו היה אמור אושר להתגייס. "הוא רצה להתגייס לקרבי אבל מאחר שהוא בן יחיד אנחנו התנגדנו. הוא היה בטוח שאנחנו נשתכנע אבל בסוף הוא השתכנע לוותר על הקרבי וללכת למשהו אחר. אי אפשר לתאר את התחושות שלי היום בבוקר. בשעה 6 בבוקר פרסמתי את הפוסט", אמרה.
"זה קשה לחשוב שבמקום ללכת ללוות אותו ללשכת גיוס, אני נשארת בבית. זה יום שתכננתי לקחת יום חופש מהעבודה כדי ללכת עם אושר. אבל הגעתי לעבודה היום. אני מעדיפה ללכת לעבודה מאשר לשבת בבית. זה נכון שהמשפחה עוטפת, אבל זה לא זה. שום דבר לא יכול להפסיק את הגעגועים והריקנות, ואת העובדה שאין עם מי לדבר".
פורסם לראשונה: 15:55, 03.08.20
