"שנייה לפני שהרדימו אותך ביקשת ממני שאם משהו יקרה, שאני אהיה המבוגר האחראי. אמרתי לך שאני ממש לא מוכן לזה עדיין, לא מקבל את זה, לא רוצה ולא יכול לעשות את זה כמוך. לא השארת לי ברירה, אז אנסה".
במילים אלה הספיד השבוע שחף ברזילי (39) את אביו, און ברזילי, מנכ"ל תשלובת מילואות, שנפטר בליל שבת מקורונה. "עשר דקות לפני שהרדימו את אבא, הוא התקשר אלינו לשיחת וידאו אחרונה, ואמר שהוא רוצה שאשמור על המשפחה", סיפר שחף למחרת הלוויה.
"הוא אמר לא לדאוג, כי אמא מסודרת, והוא מבקש רק שאהיה שם. נפרדנו בטלפון. אבא שלי מאוד פרגמטי, מבין את הסיטואציה ומטפל בה גם אם היא קשה. ואני פתאום נהייתי המבוגר האחראי, בעל כורחי. כשאתה גדל עם אבא דומיננטי וכריזמטי כמו אבא שלי, אתה מרגיש מוגן. ידעתי שאם אבא בסביבה הכל בסדר, יש גב. אין דבר שאני עושה בלי לשמוע ממנו איזו מילה. פתאום הוא לא שם, וקשה להיות לבד".
און ברזילי (63) החל לחוש ברע לפני כחודש וחצי, ואובחן כחיובי לקורונה, ובארבעת השבועות האחרונים שכב מורדם ומונשם במחלקת כתר בבית החולים רמב"ם. גם חבריו האמינו עד לרגע האחרון שהאיש שעמד בראש אחת התשלובות הגדולות בארץ, טרף את החיים והיה בשיא עשייתו, יחלים מהווירוס שתקף אותו.
"הוא התקשר אלי בארבעה באוקטובר, דקות לפני שהרדימו אותו", סיפר רון דינר, חברו הוותיק. "הוא אמר 'רון, אח שלי, אני הולך לישון'. הרצנו כמה בדיחות של הגשש החיוור, וככה נפרדנו. און היה איש חזק ובריא, ספורטאי שעסק בגלישת רוח, שיחק כדורסל ורכב מדי יום יחד איתי על אופניים. הוא לא רצה להדאיג אותנו, ואנחנו האמנו שאין מצב שהאיש הזה הולך מאיתנו".
"אחים תאומים"
און ברזילי הגיע מחיפה לקיבוץ ראש הנקרה במסגרת חברת הנוער, ונשאר בקיבוץ לאחר שירותו הצבאי. שחף: "אבא היה ילד חוץ, ולא בדיוק מהתלמידים המושלמים. ביחס הפוך להצלחתו בחייו הבוגרים, העיפו אותו מהרבה בתי ספר. בראש הנקרה הוא מצא לעצמו מסגרת והכיר את אמי, ורד, בת קיבוץ שעבדה רוב השנים במסגרות חינוכיות".
באותם ימים ראשונים בקיבוץ הכיר גם את רון דינר, שמספר: "החברות שלנו התחילה בסירת 'לווייתנית', בהפלגה של חוג הימייה מראש הנקרה לקיבוץ שדות ים. אני בן הקיבוץ, מבוגר ממנו בשנה, והייתי מפקד הסירה. הבנתי מיד שיש פה אישיות מיוחדת, ישירה מאוד, והרגשנו שאנחנו מתאימים כמו כפפה ליד. הוא היה נער מאוד שובב עם תכונות מנהיגותיות שמיד זיהינו, ועם לב ענק והמון נשמה מאחורי החזות הקשוחה".
דינר, מנכ"ל 'תרביות ראש הנקרה', מספר על חברות של 50 שנה, שעוברת דרך השירות הצבאי, החיים המקצועיים, הנישואים, לידות הילדים והנכדים. עד היום בתיהם צמודים באזור המערבי של הקיבוץ, מעל הים.
"און היה שריונר ועשה קורס מט"קים, קורס קצינים, היה מ"מ, סמ"פ, מ"פ, השתחרר בדרגת רס"ן ושמר על קשר עם חייליו לאורך כל השנים. ורד גדלה איתי בבית הילדים, הם היו באותה שכבת גיל, ואני זוכר את תחילת הקשר ביניהם, שנרקם בפעולות החברתיות ובמגורים המשותפים. הם מיד התחברו כי שניהם אהבו את הים".
ילדי חוץ בקיבוץ לא היו נטע זר?
"האישיות של און היתה אחרת. אין לי טמפרמנט כמו שלו, אבל ההבנה בינינו היתה גם ללא מילים, כמו שקורה לאחים תאומים. גם נשותינו, ורד וציפי, ידעו שאי אפשר להפריד בין הצמד און ורון וקיבלו את השעות הרבות שבהן בילינו ביחד. ילדינו נולדו בגילאים קרובים, והחברות עברה לדור הבא. און היה המנהל שלי תקופה ארוכה במפעל תרביות ראש הנקרה, ולמרות שאנחנו חברים קרובים, הצלחנו להסדיר גם יחסי מנהל ועובד, כי ידענו להשלים זה את זה.
"כשהתמנה למנכ"ל מילואות, החלפתי אותו בתפקיד, והיום שחף הוא מנהל התפעול והייצור של קבוצת תרביות ראש הנקרה. און ואני עבדנו ביחד גם בחו"ל תקופות ממושכות, בין השאר באפריקה ובסינגפור, שם שהינו עם המשפחות קרוב לשלוש שנים. ויש לי זיכרון מטיול של חודשיים בארה"ב שאליו נסענו כזוגות צעירים, והיינו כל כך תפרנים עד שנאלצנו לקום בחמש בבוקר ולעזוב את הקמפינג עם האוהל כדי לחמוק מתשלום של ארבעה דולר עבור הלינה במקום".
"נטול פוזות"
"און היה נטול פוזות והכי רחוק מפוליטיקאי", מוסיף דינר. "תמיד הביע את דעתו, גם אם היתה נגד הזרם. הישירות שלו לפעמים אולי פגעה, אבל מיד אחר כך התנצל, עם הלב הרך שלו, והכל בגובה העיניים, בלי התנשאות. ככה התקדם בחיים, וככה אהבו אותו. במשבר הכלכלי הגדול שפקד את הקיבוץ בשנת 2000 קראו לו לעזור עם הבנקים.
"הוא לא התבייש לבוא בסנדלים ובמכנסיים קצרים, דיבר עם מנהלי הבנקים, והעניינים סודרו. לא כולם ידעו שהמנהל הכריזמטי והדעתן מסוגל לחכות בשער בחמש בבוקר לנהג של מילואות כדי לברר מה שלומו, ולבדוק אם בעיית השכר של עובדת המטבח נפתרה. בצניעותו עשה את כל אלה בסתר, רק אני ידעתי".
שלושת ילדי משפחת ברזילי - שחף, כפיר (37) ושיר (31) - ושבעת הנכדים חיים בקיבוץ. במהלך השנים עבד און כמנכ"ל צ'מפיון מוטורס בחיפה, היה גזבר הקיבוץ ועבד במי עדן, בארגון מגדלי הבננות ואפילו במסגריית הקיבוץ במשך תקופה מסוימת.
הוא היה בעל תואר ראשון בכלכלה ומינהל ממכללת רופין, ולפני שהגיע למילואות שימש במשך שבע שנים מנכ"ל חברת תרביות ראש הנקרה, ובנוסף הקים ושימש כמנכ"ל חברת 'גליל אקספורט', חברת ייצוא ושיווק עצמאית לתוצרת חקלאית לחו"ל. במילואות סיים שתי קדנציות וחתם על קדנציה שלישית, שעמדה להתחיל כשהווירוס תקף אותו.
רון: "הוא היה בכושר מעולה, לא ברור לי איך הווירוס הכריע אותו. רכבנו יחד על אופניים כמעט כל יום אחרי העבודה, והיו ימים שאחרי הרכיבה נפגשנו בתחנת הדלק בשלומי לקפה עם כמה חברים. שיחקנו ביחד בקבוצת כדורסל, און היה הסנטר של הקבוצה. הוא תמיד מצא זמן לחברים ולספורט, לנכדים ולמכבי חיפה. אחרי הכל, אבא שלו, אריה ברזילי, היה שוער מכבי חיפה. בנוסף, הוא היה גם אלוף הבשרים, צלה אוסובוקו ועראיס בטיולים שערכנו פעמיים בשנה למדבר, רק אבות ובנים.
"גם המים והגלשן היו חלק מחייו תמיד. כשהגענו ברכיבות אופניים לפעמים לבור או גב מים, און התפשט וקפץ למים בתחתונים מול כולם, ולרוב אני קפצתי אחריו. פעם, בנסיעת עבודה לקמרון, הוזמנו על ידי משלחת רמת דרג לארוחת צהרים בווילה יפה על החוף. און שאל אותי אם יש מצב שאנחנו נכנסים לים, עניתי שאין לנו לבוש מתאים, אבל הוא לא נרתע מכל בעלי החליפות והעניבות, נכנס למים ואני אחריו".
"כמו שפעת"
"אפילו לפני חודש וחצי, כשכבר לא הרגיש טוב, אמר לי 'אני חצי מת, אבל ים ורוח זה לא חברת ביטוח. אם יש גלים – הולכים עם הגלשן'. והלך לגלוש".
יודעים איך נדבק?
שחף: "לא. בערב ראש השנה נפגשנו לארוחת חג אצל ההורים, ואבא ואמא הצטלמו עם כל הנכדים על הדשא. בשבת כבר היו לו תסמינים. זה התחיל כמו שפעת, עם חום וקצת בחילות".
רון: "למחרת יצאנו לרכיבה על אופניים, ובראשון רכבתי לבד ואון הלך לים לגלוש. למחרת יצא חיובי. כולנו נכנסנו לבידוד, וחשבנו שתוך יום-יומיים יגמור עם הסיפור. גם ורד נדבקה, אבל עברה את זה בקלות".
שחף: "לאמא היה חום יומיים והיא יצאה מזה, ומלבדה איש לא נדבק. ואצל אבא החמצן בדם ירד ונאלצנו להזמין אמבולנס. אמרתי לרופא 'דוקטור, הבאתי לך אותו כשהוא הולך על רגליו, בבקשה תחזיר לי אותו כשהוא הולך'".
רון: "התחילה מלחמת עצבים של יש או אין שיפור, עד שהשבוע קברנו אותו. הוא יחסר לי כל דקה. אני קם בבוקר ויודע שאין למי להרים טלפון יומי או לשתות קפה של בוקר באיזו תחנת דלק. הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו היתה בחמישי האחרון, כשקראו למשפחה להיפרד. אני אמנם לא בקרבת דם, אבל נתנו לי ולארז, חבר נוסף, להיכנס ולהיפרד. אמרו לנו שלא ישרוד את הלילה, אבל הוא שרד, כזה חזק הוא היה".
שחף: "זה היה הלילה הכי קשה בחיים שלי. נסענו הביתה וחיכינו לשיחת טלפון שלא רצינו שתגיע. אבא שלי, שדחף והניע את כולם לפעולה, שידע לשמוח ועמד בראש ארגון שגילגל מיליארדים, היה בסוף גם איש פשוט שלא התנהג מעולם כמו מנהל גדול, ונמס כמו מרגרינה מול בני משפחתו. וזה ממש סרט, שבנאדם כל כך חזק ובריא היה חייב להיות שונה גם בדרך שבה נפרד מהעולם, בלי להזדקן".
