הלב נקרע: עדי ברוך, בת ה-23, נהרגה מפגיעת רקטה בשדרות בדרכה לשירות מילואים. "אין יכולת להסביר את הכאב הזה בלב של אמא", אומרת אמה אורית בקול חנוק מדמעות.
4 צפייה בגלריה
התמונה האחרונה של עדי ברוך מיום חמישי האחרון, יחד עם אביה אבי שיצא גם למילואים
(צילום: באדיבות המשפחה)
עדי, צלמת אירועים במקצועה, לא הייתה אמורה להתגייס למילואים לדברי אימה. "היא שירתה כסמב"צית בחטמ"ר חברון ומאז שוחררה לפני 3 שנים, לא נקראה למילואים כי לא היו תקנים", מספרת אורית. "בשלושת הימים הראשונים למלחמה כשניהלתי את המרכז למשפחות במתנ"ס שערים, עדי הייתה בבית עם אחיה הקטן יניר שמחובר אליה מאוד ועודדה אותו.
"בשלב כלשהו היא התחילה לדבר על רצון להתגייס למילואים ואמרתי לה שבלי צו היא לא הולכת. היא ענתה לי: 'אמא אני לא יכולה להישאר בבית. חינכתם אותי לאהבת הארץ, אני חייבת להיות שם. בעלי, שהוא יו"ר הישוב קריית נטפים הו אנחנו מתגוררים אמר לה ששכן שלנו יכול למשוך אותה לחטמ"ר אפרים, כך שתהיה קרובה לבית. היא צחקה ואמרה 'אחרי המלחמה אשמח, אבל עכשיו צריכים אותי שם'. היא פשוט הציקה לכל מי שאפשר כדי שיגייסו אותה לתפקיד משמעותי".
אורית מציינת כי בסופו של דבר, מפקדה לשעבר הצליח להביא לשיבוצה בשדרות, אך תחילה הבינה כי היא תשרת בחמ"ל בעיר, "הייתי רגועה יחסית כי אני יודעת שחמ"ל הוא מקום סגור. רק בהמשך התברר לנו שהיא הסכימה להתגייס והגיעה במיוחד כדי לפתוח עמדת שמירה במקום ולאייש אותה בחיילים.
"בבוקר יום חמישי שנפרדתי ממנה, נתתי לה חיבוק חזק ושתינו אמרנו 'אני אוהבת אותך'. ראיתי שהעיניים שלה נפוחות ושאלתי אותה 'לא ישנת?' היא ענתה שלא. ששאלתי למה, היא סימנה לי עם העיניים. לאחר מכן בעלי לקח אותה למודיעין, ומשם היה לה טרמפ לשדרות. ביקשתי ממנה שתעדכן אותי כשהיא מגיעה למודיעין וגם לשדרות, היא הייתה ילדה מאוד אחראית. זמן מה לאחר מכן היא הספיקה להתקשר ואמרה לי 'אמא, הגעתי למודיעין'".
בסביבות השעה 11:30 התקבל דיווח ממד"א כי לאחר אזעקות שנשמעו בשדרות, "חובשים ופראמדיקים מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבית החולים ברזילי, צעירה כבת 20 וגבר כבן 30 במצב קשה עם פגיעות מרסיסים". אורית מיד הרגישה בתוכה כי משהו קרה לביתה. "שאומרים לב של אמא מרגיש אז לב של אמא מרגיש", היא אומרת בכאב. "פתאום נעתקה לי הנשימה. ניסיתי להשיג אותה, והיא לא ענתה. היא גם לא התקשרה, וחשבתי שאולי הגיעה לחמ"ל ושכחה להודיע לי.
"נזכרתי שלבן שלי דביר יש איכון על הנייד וביקשתי ממנו שיבדוק איפה היא נמצאת. הוא בדק ואמר לי בית חולים ברזילי באשקלון. הייתה לי תקווה שאולי היא הוצבה באזור. הפעלנו את כל מי שאפשר, ובסוף שכן שלנו שנמצא באוגדה נסע לשם, התקשר אלינו ואמר 'אורית, היא פצועה, תגיעו לכאן'".
"זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיינו", היא משחזרת, "כל הדרך בעלי ואני החזקנו ידיים והתפללנו. בעלי אמר 'אנחנו נחזיר אותה הבייתה ונרקוד בחתונה שלה', ואני אמרתי 'עדי, אמא בדרך, תחזיקי מעמד'. קיוויתי שהיא פצועה, אבל שהגענו לשם הכניסו אותנו לחדר ובישרו לנו את הבשורה".
מתברר כי כשנשמעה האזעקה, יצאו נהג הרכב ועדי כדי לתפוס מחסה, אך מאחר ולא הספיקו להגיע למרחב מוגן, הם השתטחו על הרצפה כשהנהג מגונן עליה. למרות זאת שניהם נפצעו באורח קשה מפגיעת רסיסים ובהמשך נקבע מותה של עדי.
"הילדה שלי מתה מוות של גיבורה", אומרת אורית. "עדי הייתה ילדה שאפתנית, יפהפייה, תמיד מחייכת, תמיד שמחה, האור והמלכה של הבית. כל מקום שנכנסה אליו ישר כולם שמו לב, כולם קלטו. איך שהיא נכנסה לשדרות אלוהים כנראה קלט אותה ואמר 'כמה אור נכנס לפה, אני כנראה צריך קצת בשמים'".
קראו גם:
לדבריה של אורית, בן זוגה של עדי, נבו, רכש לא מזמן טבעת אירוסין אך טרם הספיק להציע לה להינשא לו. "יש לנו חור גדול שאני לא יודעת איך נתמודד איתו", היא מוסיפה. "במקום חתונה גדולה שהיינו אמורים לערוך לה השנה אנחנו נקבור אותה בלוויה צבאית. חבר שלה שבור והלב נקרע. אני לא יודעת איך קוברים ילדה. אני רוצה לחבק אותה רק עוד פעם אחת. לפחות נפרדתי ממנה אחרי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא האור של החיים שלי ותמיד תהיה כזו".
הרב אייל ורד, דודה של עדי ציין: "הרוח הזו של עדי, ההתנדבות, הגבורה, היא תוביל את כולנו. הנחמה שלנו היא נקמה וניצחון על הרוע.
אייל, צלם אירועים, ספד לעדי ברשת החברתית וכתב: "לפני חודש צילמנו חתונה ביחד יום שלם! כמה שמחת באותו יום. איזה כיף לי היה לעבוד איתך, כל אירוע חגיגה! כמה שמחת חיים. סיפרת לי בדרך חזרה הביתה על החלומות שלך ואמרת לנבו לא לדאוג שאת איתי. נקרע לי הלב".
עדי הותירה אחריה הורים ושני אחים.
הלווייתה נערכה היום (ראשון) בשעה 12:00 בחלקה הצבאית בבית העלמין ברקן.
יהי זכרה ברוך.
