בתוך 3 שנים הפכו חייו של עודד אדן, אדם בריא וצעיר, לסיוט מתמשך והתמודדות עם שיתוק, פרכוסים, נפילות, אובדן זיכרון, ריתוק לכיסא גלגלים, עייפות כרונית ואירועים מסכני חיים.
אדן, רק בן 43, מורה לספורט, ללא מחלות רקע קודמות, נדבק בקורונה מתלמידים אותם לימד בבית הספר היסודי. מאותו רגע הסיוט של עודד רק החל.
עד לפני 3 שנים חייו של עודד אדן היו טובים. נשוי ואב לשלושה בנים בתחילת העשור הרביעי לחייו.
"גדלתי בחיפה ושירתתי בחיל הים. בתום השירות למדתי חינוך גופני כי תמיד רציתי להיות מורה ומחנך. תואר ראשון סיימתי בהצטיינות במכללת אוהלו. עבדתי 3 שנים כמורה בצפון והכרתי את אשתי. עברנו למרכז הארץ. עשיתי תואר שני בויינגייט במדעי בריאות הספורט. התחתנו והקמנו משפחה בקיבוץ נען. הייתי מאושר".
עודד החל ללמד חינוך גופני בבית ספר יסודי ביבנה. "לא הייתי מורה מן השורה. הובלתי פרויקטים של אורח חיים בריא, סייעתי לבית הספר ולעיר בתחום הספורט, בריאות וזהירות בדרכים", הוא מספר, "דאגתי שבית הספר יקבל את פרס קידום בריאות, וייצגתי את העירייה ובית הספר מול משרד החינוך כדי שנקבל את הפרס. נתתי את הנשמה ונבחרתי למורה מצטיין".
קראו עוד:
המגפה
התפרצות מגפת הקורונה פגעה חזק גם בבית הספר בו לימד עודד. "בהתחלה אף אחד לא ידע שום דבר עלה קורונה ומה צריך לעשות", נזכר עודד, "אחרי הסגרים, היינו בין הראשונים שהתחסנו. מתוקף עבודתי שמורה לספורט הקרוב לתלמידים, נאלצתי להיכנס 7-10 פעמים לבידוד בגלל ילדים שחלו".
בעוד שמורות בית הספר נחשפו רק לכיתה או שתיים ופעלו בהתאם למדיניות 'הקפסולות', עודד נחשף לכלל התלמידים. "אחרי שקיבלתי חיסון שלישי ובגלל שאני מורה לספורט, החריגו אותי מהקפסולות", אומר עודד, "ניתן לי אישור ללמד את כולם, ושמו אותי כמורה מחליף למורים שחלו או שנכנסו לבידוד. כל יום הייתי בכיתה אחרת. היה בלאגן נוראי וקבלת ההחלטות עברה בהמשך ממשרד החינוך לרשות המקומית ובית הספר".
יצאתי חיובי
בחודש נובמבר 2021 בישראל נרשמה רגיעה במספר חולי הקורונה, אבל לדברי עודד דווקא אז בית הספר הגיע לשיא הנדבקים. "בתוך זמן קצר מספר התלמידים החולים זינק ל-80 ותהינו מדוע לא סוגרים את בית הספר", אומר עודד, "במסגרת בדיקת צוות בית הספר יצאתי בבדיקה חיובי לקורונה".
בשלב ראשון נשלח עודד לבידוד בבית. "החלתי להרגיש נימול בכף יד שמאל, ואחר כך אותה תחושה גם בפנים ובחזה. היו לי קשיים בנשימה, כאבים חדים בחזה. חשבתי שאני הולך לקבל התקף לב. פניתי לקופת חולים ואמרו לי 'ככה זה בקורונה'. חוויתי כאבי אוזניים, איבוד זיכרון, עייפות כרונית".
בעוד הוא מתמודד עם סימפטומים קשים, נמסר לו מקופת החולים כי אחרי 11 יום בהם היה בבידוד, הוא יכול לצאת ולחזור ללמד. "חזרתי לבית הספר למרות מצבי. איך שהגעתי אמרו לי שאני לא נראה טוב. חשבתי שאני בסדר אבל לא יכולתי לזוז או לנשום. נתנו לי סוכר ואמרו לי ללכת הביתה. בקושי הגעתי ואז כבר לא יצאתי מהבית".
התדרדרות
בקופת החולים התקשו להתמודד עם מצבו של עודד ולאחר בדיקות שונות הוצע לו לקבל תרופות לשיפור 'מצב הרוח'. "הבנתי שמדובר בתרופות פסיכיאטריות ולא הסכמתי לקבל אותן", הוא משחזר, "היה ברור לי שמצבי נובע מהקורונה. חיפשתי מחלקות לשיקום מקורונה והגעתי לשיבא. אחרי חודשיים בטיפול יום מצבי רק הורע והסתבר כי המחלקה עוסקת בשיקום כללי ולא בקורונה. בשלב זה התחלתי לאבד שיווי משקל וליפול בהליכה".
אחרי שיבא התאשפז עודד בקפלן. "בהתחלה בדקו אפשרות לתסמונת גייאן-בארה, מחלה אוטואימונית נוירולוגית בה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים. התוצאות לא היו חד משמעיות. ואז במהלך האשפוז חליתי בקורונה פעם נוספת. נדבקתי מהחולים ונזקקתי לחמצן. שמו אותי בחדר מבודד ושמו לי מסיכה. התחלתי להקיא במסיכה ולהיחנק. לקח זמן רב עד שניגשו אליי ואז הכניסו לי זונדה לריאות ויצא הרבה דם. חשבתי שאני לא יוצא בחיים מהחדר הזה".
עודד נשאר בבידוד עוד כמה ימים שהוא מונשם. משם עבר למחלקת שבת בבית לוינשטיין לטובת שיקום.
"בשלב זה מצבי הרפואי היה גרוע מאד והחלה התדרדרות במצבי הנפשי. שאלתי את עצמי למה לחיות? חוויתי סבל, כאבים, סיוטים. לא ראיתי קרן אור. חשבתי שאולי כדאי שאקבל עזרה. אשפזתי את עצמי באיכילוב. חשבתי שיטפלו בגוף ובנפש. אבל אף אחד לא התמקד במה שחוויתי בגוף ורשמו לי עוד תרופות פסיכיאטריות. מצבי רק התדרדר יותר. טענו כי כל המצב שלי הוא סומטי והעיפו אותי מהמחלקה".
הבית של אמא
לנוכח מצבו המתדרדר ואיבוד יכולתו ללכת, עודד חזר לבית הוריו בחיפה. "לא יכולתי להיות במצבי עם המשפחה בקיבוץ. אשתי עובדת ואין מי שיטפל בי בקיבוץ. הבית לא מונגש וכדי לעבור לבית אחר יש צורך באלפי שקלים תוספת. בבית ההורים יש עובד זר שמסייע לי".
אימא של עודד, מירי בת 80, מספרת: "עודד חווה כיווצים והתקפים שמוגדרים על ידי הרופאים שלו אפילפטיים. הם לא יודעים להגיד מה זה כן. ממצב של הליכה, הוא החל ליפול. באוגוסט 2023 הוא נפל בבית, לא יוכל היה להזיז יד ורגל שמאל. פה עקום. לא זוכר כלום. ברמב"ם קבעו כי מדובר באירוע מוחי ואיבוד הכרה. הוא הוכנס לחדר הלם אבל אחרי יום הציעו לו ללכת הביתה".
עודד ואימו מציינים כי הרופאים לא מצליחים למצוא את הבעיה ונתלים באבחנה שגויה כי מדובר בעניין נפשי. "שולחים אותנו ממקום למקום כמו פינג פונג והמצב לא משתפר", אומרת מירי, "אנו עובדי עצות והמדינה לא עוזרת".
עודד: "זה הכל הקורונה. אני זוכר איך הייתי לפני המחלה ואיך אני עכשיו. יש כ-25 סיפטומים ללונג קוביד, המחלה שאחרי הקורונה. יש לי את מרבית הסיפטומים. אבל המדינה לא נותנת לנו את הכלים להתמודד עם המחלה. עברתי 3 אירועי מוחיים והתעוררתי בהם עם שיתוק בחצי פנים. מה חושבים שאני עושה את עצמי? נותנים לך תחושה שאתה מתחזה".
הבירוקרטיה
ביטוח לאומי הכיר במחלתו של עודד כתאונת עבודה, וקבע לו נכות של 100 אחוז עד ה-30 ביוני 2024. למרות מצבו שרק מתדרדר, עודד מוזמן לוועדות רפואיות לקביעת נכות.
האם מירי: "הלכנו לוועדות ללא סיוע משפטי כי היה ברור שיש פה צורך בעזרה אמיתית. מסתבר שלא נתנו לנו מספיק נקודות המקנות זכאות לעובד זר. עודד יכול ליפול ולהיהרג אבל מבחינתם הוא לא צריך עובד צמוד. בביטוח לאומי נתנו לנו אישור להחזר תרופות ונסיעות, אבל בפועל לא קיבלנו שום דבר. בקופת החולים לא מכירים בהחלטת הביטוח הלאומי ומבקשים לדעת איזה איבר בגופו של עודד נפגע. זה מטורף. הם מסרבים להכיר בלונג קוביד כמחלה".
בינתיים המשפחה מתקשה לתפקד. האם בת ה-80 צריכה לטפל בעודד שלא מסוגל ללכת ומרותק לכיסא גלגלים. במהלך השבוע עודד לא רואה את משפחתו שנותרה בקיבוץ.
"יש לנו הוצאות אדירות על תרופות ונסיעות במוניות", מספרת האם, "הסכום שמשולם לנו לא מכסה את ההוצאות. בקיבוץ מבקשים מאיתנו כסף עבור חדרים נוספים לעובד זר ועודד לא יכול לעבור לשם. כל המשפחה סובלת בגלל המחלה אז למה לסבול עוד בגלל סחבת? למה ביטוח לאומי, קופת החולים ומס הכנסה לא יכולים לדבר ביניהם? מציעים לנו טיפול ניסיוני בשיבא אבל מי יכול לשלם את הנסיעות היקרות הלוך ושוב? אנחנו בקריסה".
עודד: "ממה שאני מקבל מביטוח לאומי אני משאיר לילדים שלי מינוס אלפיים שקל. תעזרו לנו ותכירו בלונג קוביד. המדינה נטשה את חולי הקורונה".
בסוף הראיון בבית הוריו עודד מקבל התקף ואנו נאלצים להרים אותו למיטה כשהוא ללא הכרה. "ככה זה יכול להימשך 3 שעות", אומרת האם מירי.