כמעט חמישה עשורים שמר צביקה ברנד מכתבים, שערי מגזינים, תקליטים ותמונות של אחיו הבכור, מייק ברנט, עד שהחליט לתרום אותם למוזיאון העיר חיפה, לתערוכה "עד כלות הגוף" שנפתחה בשבוע שעבר.
"הקריירה המפוארת של אחי מייק נגמרה בסוף במזוודה אחת", אומר צביקה ברנד, "מזוודה גדולה, אמנם, אבל בסך הכול מזוודה. שמרתי אותה נעולה בתוך ארון בחדר שלי, עם חומר מְשמר. אני חולה , ואמרתי לעצמי שהמוזיאון בטח יטפל בדברים של מייק הרבה יותר טוב ממני. שמרתי גלויות שהוא כתב הביתה מפריז ועוד דברים שהם יקרים לליבי, ואני מקווה שישמרו עליהם".
ידעת בדיוק מה יש במזוודה?
"בוודאי. פעם בשנה פתחתי, אווררתי הכול בשמש וסגרתי בחזרה. במכתבים שמייק שלח לנו מעיר האורות לא היה אף פעם עצב. הוא סיפר על ההתקדמות שלו בקריירה, שיתף בשמחה לקראת הקלטת שיר חדש. והוא נהג להתייעץ איתי הרבה בענייני מוזיקה. מייק לא נהג להתייעץ עם הרבה אנשים, אבל אני הייתי כאילו הכומר שלו".
גם בענייני סודות?
"הוא נתן בי הרבה אמון וסמך עליי. היינו אחים טובים, ילדים חברים, אבל אני לא יודע אם הייתי האדם הכי קרוב אליו בעולם. אולי היו קרובים אליו ממני. היינו קרובים יותר מבחינה מקצועית, אבל להיות ממש אחים חמים, פשוט לא הספקנו. אני צעיר ממנו בשלוש שנים, וכשהלך מאיתנו עוד היינו בגיל שבנים רבים ביניהם. היינו אחים אמיתיים, כמו שאחים בנים יודעים להיות, והיינו צעירים כשהכול קרה. בכל אופן, מייק תמיד שאל אותי מה דעתי על הסגנון שבו שר".
ומה ענית?
"השירים השקטים שלו הכי נגעו לליבי, כמו "ריאקי דה לאם", "לס מואה טמה". אהבתי אותם. מבחינתנו בבית מייק היה כוכב מההתחלה, הוא התחיל לשיר בגיל מוקדם, ובכל חתונה או בר מצווה כולם ביקשו שמוישל'ה ישיר, והוא עלה לבמה וכבש אותם כבר בתור ילד. מוישל'ה, שאני קורא לו 'מייק' גם במחשבות שלי, היה בו משהו כובש, וזה הלך והתגבר עם השנים. כשקיבל הזדמנות לשיר במלון ציון בחיפה, השמועה על הילד המוכשר של משפחת ברנד עברה מפה לאוזן. משם הוא קיבל הצעה לשיר במלון דן בחיפה, והוא היה עוד ממש נער.
"אבא שלנו היה מוזיקלי, ובאותה תקופה החינוך בבית כלל נגינה, וגם בבית שלנו האמינו שצריך שהילדים ינגנו. אני הייתי הקורבן, ולמדתי לנגן על אקורדיון. מייק לא ניגן, הוא שר. בשלב מסוים הקמתי להקה עם ילדים מחיפה, שניגנה מוזיקה סלונית. היו שם יואל קוקל, יעקב ארליך, יהודה קורנבליט, כולם היו מוכשרים. הם ניגנו על פסנתר, על סקסופון וקלרינט, ואני ניגנתי על אקורדיון, שהיה בעיני כלי עממי כפרי, שלא התאים לתזמורת סלונית. ידעתי לנגן יפה, אבל זה לא היה בראש שלי, והחלטתי להמשיך בלימודים ובחיים שלי.
"גרנו ברחוב קיבוץ גלויות, והתאמנו בכל פעם בביתו של ילד אחר. אחרי אחת החזרות, כשהחלטתי לעזוב, ירדתי במדרגות הבית, ומוישל'ה עלה, הוא שאל לאן אני הולך, ואמרתי שאני מחזיר את האקורדיון ועוזב את הלהקה, והוספתי 'אבל אני חושב שזה רעיון טוב שאתה תצטרף אליהם. אתה תשיר, הם ינגנו, אולי תצרף עוד מישהו שינגן וזו יכולה להיות יופי של תזמורת'. והוא הצטרף אליהם.
"מייק, עם כל הקונצים שלו, היה בחור מרגש ורגיש ברמות על. הוא היה מצחיקן, טוב לב, עזר לחברים שהתקשו בדרכם. חבר אמיתי עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, כזה שראה את מי שעומד מולו וידע להקשיב. אמא שלי, שהיתה ניצולת שואה, לקחה קשה את מה שקרה איתו".
עוגות באזכרה
את היום בו נודע דבר ההתאבדות צביקה זוכר בבירור: "זה היה ביום שישי אחר הצהריים, ובחיפה בשישי אחר הצהרים אנשים נחים. הלכנו לנוח וניתקתי את הטלפון, ופתאום דפקו בדלת. בפתח עמד פיטר, חבר טוב של מייק. הוא התפלא לראות שאני ישן, ושאל איך לא שמעתי מה קרה. הייתי המום, ביקשתי שידבר בשקט. ישבנו קצת ביחד עד שאמא שלי התעוררה, ובינתיים השמועה נפוצה ואנשים החלו לזרום אל הבית. כשאמא נכנסה לסלון וראתה כל כך הרבה אנשים וכולם יושבים בשקט, היא שאלה 'מה קרה, מה החגיגה'? הכנסתי אותה לחדר שינה ואמרתי 'אמא, מייק מת. הוא התאבד', והיא התפרצה ואמרה 'אני לא מאמינה, הרגו אותו, הבן שלי לא רצה למות'. אחרי המשבר הראשון וניסיון ההתאבדות הקודם בפריז, בכל פעם שמייק התקשר הביתה הוא סיפר על הקלטות ועל קונצרטים. לא ידענו על הקשיים, ולא היה לנו מושג מה המצב האמיתי שלו. ואז מייק הקליט שיר חדש, אחד היפים שלו, Dis Lui, ולמחרת קפץ אל מותו".
מי מארגן את האזכרות בחיפה, ומי מגיע אליהן?
"בכל שנה מתאספים בבית העלמין בחיפה מעריצות ומעריצים ובני המשפחה שלנו, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. מייק נטמן בבית העלמין הישן ליד בית העלמין הצבאי, וההורים שלנו קבורים לידו. מגיעים 60 עד 80 חבר'ה שאני מתרגש לפגוש בכל שנה.
"אני מביא איתי חזן שנושא תפילה ושר, ולאחר מכן אנחנו משמיעים על קברו של מייק את המוזיקה שלו, שירים שלו שהוא שר בקולו. שתי מעריצות מביאות באופן קבוע עוגות ושתייה ומסדרות הכול על השולחן והספסל. אנחנו מדברים עליו ומזילים דמעה, וזה הדבר שהכי מרגש אותי בעולם, שזוכרים אותו גם אחרי חמישה עשורים.
"בשנה שעברה לא יכולתי להגיע, כי בדיוק חליתי, אבל המעריצים הגיעו כמו תמיד מהנגב, מירושלים, מהגליל ומכל קצוות הארץ. הם מחוברים ומתואמים ביניהם, מודיעים אחד לשני תאריכים ושעות ובאים לבית העלמין. לפעמים הם מגיעים אפילו לפניי ושוטפים את המצבה של מייק, וגם את של אמא ואבא שלי. אנחנו פוגשים אותם לרוב רק באזכרות, וכשמישהו מהם עושה סוג של יום הולדת למייק, הם מזמינים גם אותי, וזה הופך למפגש חברתי של העצמה".
יש לכם קשר עם חוגי מעריצים מהעולם?
"למייק יש מועדוני מעריצים בשווייץ, בלגיה, ספרד, ובמיוחד זוכרים אותו בצרפת, שם זה ממש חם אש, ואוהבים אותו עד היום. לפני שנתיים קראו על שמו כיכר בלב פריז, ברובע ה-16 היפהפה שבו התגורר. והשנה גם קראו רחוב על שמו בחיפה והיה טקס עם ראש העיר. למייק יש המון מעריצים בפריז והם נוהגים לעשות שם מעין אזכרות במסעדה או באולם. מועדוני המעריצים עומדים בקשר ביניהם וחלקם שומרים על קשר גם איתי, שולחים ברכה בכל חג. בזמן האחרון אני חולה קשה ולא פשוט עבורי לשמור איתם על קשר רציף והם מבינים את זה. אני מקווה שאהיה בסדר".
שמרת לעצמך משהו מעיזבון אחיך?
"מסרתי למוזיאון את כל מה שהיה לי. המכתבים שהוא כתב אלינו באהבה היו כמעט הקשר היחיד איתו באותן שנים, והיו גם קצת שיחות טלפון. כל המכתבים, התמונות, פרטי הלבוש הם חלק ממנו, ואני מרגיש שהבאתי את העיזבון של אחי למקום מכובד. כבר היו על מייק תערוכות יפות, אבל זו בחיפה ממש מצוינת, בקנה מידה בינלאומי. מרגש אותי שהקדישו תשומת לב לפרטים הקטנים.
"אני עזבתי את חיפה ועברתי לרמת אביב לפני שנים, אני כבר מזמן לא חושב על חיפה כעל הבית, אבל האהבה שלי לעיר גדולה, ולא רק בגלל מייק. אני פשוט אוהב את העיר".
