כשענת רושני קיבלה הצעה להשתתף בסדנת כתיבה, היא חזרה ליומנים האישיים שבהם העלתה על הכתב במשך שנים את ההתרחשויות המטלטלות שחוותה והבינה שהגיע הזמן להפסיק ולהסתיר.
"התחלתי להעלות את סיפור חיי על דף, והבנתי שאני לא במקום מתמסכן יותר", היא אומרת. "ההיפך, אני במקום שיכול להעצים נשים ועליי להשתמש בחוזקה זו".
בשנה האחרונה החליטה רושני לצאת לחופשה ללא תשלום מעבודתה כמזכירת מנהל אגף במינהל קהילה תרבות וספורט בעירייה כדי להתמסר לכתיבה ובקרוב ספרה יראה אור.
"הרגשתי שבשביל לכתוב את האמת כולה אני זקוקה לשקט נפשי ולזמן", היא מסבירה, "תוך כדי הכתיבה צפו אצלי עוד ועוד זיכרונות קשים שהדחקתי, אבל הבנתי שאסור לי לעצור, הקול שלי חייב להשמע ולצאת החוצה בשביל אותן נשים שחוות וחוו גם הן התעללות מינית".
יד מתחת לשמיכה
רושני, (42), עובדת בעיריית תל אביב ומתגוררת כיום עם בעלה השני ושני ילדיה הקטנים (בני 9 ו־5) במרכז העיר. היא נולדה וגדלה בכפר שלם. אמה עבדה בגן עירוני ואביה המנוח עבד בתעשייה הצבאית. ביסודי למדה בבית ספר דתי ובתיכון למדה בעירוני ט' בעיר. "למרות ששני הוריי עבדו, חיינו בבית קשה יום. כילדות, אחיותיי ואני היינו עוזרות להורים ועבדנו כמנקות חדרי מדרגות בשכונה".
למרות זאת חייה התנהלו על מי מנוחות, עד ליום בו החלה לעבור פגיעה מינית מצד קרוב משפחה. "כל המשפחה יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה. זה חורף וקר. אני יושבת בין הוריי לבין בן המשפחה, ופתאום משום מקום אני מרגישה יד שנוגעת בי, מלטפת אותי מתחת לשמיכה, מחליקה אל הירך הפנימית שלי.
"הפכתי לאבן, אני לא מצליחה לזוז, מפחדת להבין מי היא אותה יד שנוגעת בי, ואני מבינה שזה אותו בן משפחה שמחליט שהיום זה היום לקחת בעלות על חיי על גופי, לפגוע לי בתמימות ובאמונה בבני האדם. ברחתי לחדר שלי, מתפללת שזה ייעלם. כולם בסלון והטלוויזיה עובדת ואף אחד לא שם לב שברחתי שאני נופלת לתהום", היא משחזרת.
הניצול המיני נמשך שנתיים רצופות עד שבגיל עשר, ביום העצמאות אחרי שהיא שוב נפגעה, החליטה רושני לשים להתעללות סוף, "הבנתי שאם לא אעצור עכשיו יקרה אסון. באותו יום סיפרתי לחברה ואחר כך להורים ומשם זה התגלגל לעמידה של הוריי מולו וזהו".
אף אחד לא הרגיש מה את עוברת?
"אני מאמינה ששמו לב, פשוט לא ידעו מה לעשות או איך לעצור את זה".
חשבת להתלונן במשטרה?
"אחרי שעמדתי על הבמה מול 300 נשים קיבלתי אומץ להתלונן, אבל אז הבנתי שבגלל חוק ההתיישנות פספסתי את ההזדמנות. חשבתי להיאבק משפטית אבל כשהבנתי במה זה כרוך החלטתי שאני לא מוכנה להתעלל בעצמי עוד. אני רוצה לרפא את הנפש שלי, לגדל את המשפחה שלי ולשנות דרך הדהוד השיח והעלאת המודעות לשורדות הפגיעה".
נישואים ותינוקת
גם כשההתעללות פסקה, הילדות של רושני כבר לא חזרה למה שהייתה קודם. "גדלתי בפחדים וחרדות וכשהייתי בת 15, רציתי לצאת מבית הוריי, לא יכולתי לשאת את הטראומה. ידעתי שבשביל לצאת מהבית עליי להתחתן, כי ככה גדלנו. אבא שלי היה אומר 'כשתתחתנו תצאו מהבית'. אז הכרתי אדם שהיה גדול ממני בעשור, והחלטתי שהוא כרטיס המילוט שלי מהבית. התחתנו ונכנסתי להריון ואז הבנתי שעשיתי טעות ושאין לי אמצעים כלכליים ונפשיים לגדל תינוקת".
רושני הפכה לאם כשהייתה בת 16 ואחרי הרבה מחשבה והתלבטויות החליטה למסור אותה לאימוץ. "רציתי לסיים בגרויות ולגדול כמו נערה נורמלית עד כמה שאפשר. ידעתי שלא אוכל לגדל אותה בבית הוריי אז מסרתי אותה לאימוץ בלב כבד. כל הזמן חשבתי עליה ושאלתי את עצמי: "האם זו הייתה טעות? אולי לא הייתי צריכה למסור אותה בכלל? המחשבות לא הרפו".
אחרי שמסרה את בתה לאימוץ רושני חזרה לתיכון, סיימה בגרות מלאה ועשתה שירות לאומי במועדונית ילדים.
בסוף שנות העשרים הכירה את בעלה הנוכחי, "איש מכיל ואוהב", היא אומרת עליו בחיוך, "הכרתי אותו בתחנה המרכזית כשרכשתי נעליים בחנות שלו".
חצי שנה לאחר הולדת בנם הבכור, קיבלה ענת שיחת טלפון שטילטלה את חייה, "יום אחד מתקשרת עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד", היא מספרת. "היא אומרת לי שהילדה שלי אותה מסרתי לאימוץ לפני 18 שנה פתחה את תיק האימוץ ושהיא רוצה לפגוש אותי. אין לי מילים לתאר את גודל ההתרגשות.
"הפגישה ביננו נקבעה לחודשיים אחרי. בין שיחת טלפון ולבין המפגש הימים היו ארוכים ומורטי עצבים. חיכיתי לפגוש אותה. היום הגדול הגיע, נסעתי ליפו לשירות למען הילד ושם ראיתי אותה לראשונה, את הבת שלי. היא הייתה נערה בת 18, כבר חיילת, ילדה מאושרת ויפה".
איך הגיבו במשפחה?
"ממש בשבועיים הראשונים שהתחלנו לצאת שיתפתי את בעלי בכך שיש לי בת. זה לא הרתיע אותו, ההיפך. הילדים מכירים אותה כאחות לכל דבר כי הקשר חודש כשבני היה בן חצי שנה. כשהם גדלו והבינו שיש לה עוד הורים הם התחילו לשאול. אני שקופה מולם והם יודעים שהיא לא גדלה אצלי".
מאותו יום רושני ובתה הבכורה (כיום בת 27) מנהלות קשר הדוק. "אני אעשה הכל כדי הקשר יגדל ויתפתח", אומרת רושני. "היא אפילו התגוררה אצלי בבית כחצי שנה ויש לה קשר מקסים עם הילדים שלי".
למרות הסוף הטוב רושני מספרת על מלחמה פנימית. "מצד אחד, אני מרגישה ורוצה להיות אמא שלה, אבל מצד שני יש לה אמא שגידלה אותה כל השנים. אני משתדלת לחשוב על הזמן שנותר לי עוד לבלות איתה ולא להיות עצובה על הזמן שהתפספס. ההורים המאמצים שלה מקסימים ומשתפים פעולה שכולנו נשמור על קשר".
"לקבל את החרדות באהבה"
במקביל לסדנת הכתיבה רושני התחילה להיפגש עם מנטורית מעמותת הרוח הנשית ולעבור סדנאות העצמה וכלכלה. "גם את העבודה בעירייה קיבלתי בין היתר בזכות הביטחון שהעניקה לי התמיכה של העמותה. בהתחלה עבדתי כסייעת בגן ילדים ומתנדבות העמותה האמינו בי ועזרו לי לפתח את קורות החיים שלי עד שהיה לי מספיק ביטחון לגשת למכרזים ולעמוד מול מנהל אגף ולהגיד לו - אני יכולה לעשות את העבודה הזו.
"פתאום הבנתי שאני חזקה", היא מוסיפה בגאווה. "מאז אני מעבירה הרצאה בשם 'פורצת גבולות' במעדוני גיל הזהב, בתי ספר תיכון, מרכזים קהילתיים וארגוני נשים, מקליטה פודקאסטים ועוזרת לנשים שעברו פגיעות מיניות.
קראו גם:
"נפגעות אלימות מינית חוות קשיים רבים, זה לא מקרה אחד שקורה ונגמר, זו טראומה שהולכת איתך לכל החיים", היא מסכמת. "אני מגוננת אקסטרה על ילדיי, גם בגנים ובבתי ספר אני בוועד - מעורבת ופעילה בכל. אני מסבירה להורים מהיכן נובעת האובססיה שלי ולא מתביישת במה שעברתי כי אני יודעת שחייבים לפקוח אלף עיניים.
"המסר השני שלי הוא שנפגעות, גם אם הן לא מאמינות בכך – יכולות לחוות אהבת אמת מכבדת ובריאה. לפני שהכרתי את בעלי השני, כל הזמן חיפשתי לא במודע את הגברים שישחקו בי ויעשו לי רע, אבל היום אני יודעת שאני ראויה לאהבה ואני מרפאה את עצמי דרך ילדיי. כל יום החרדות פוגשות אותי בכל פינה ואני מקבלת אותן באהבה ומבינה שזהו העבר שלי".
