כשפרצה המלחמה ב־ 7 באוקטובר, במרכז ההפצה הלוגיסטי של שטראוס השוכן בכפר מסריק סמוך לעכו, לא שיערו מה הולך לעבור עליהם בשנה וחצי שעוד יבואו. בתחילה הם היו מעין "מרכז הצלה" למרכזי הלוגיסטיקה בדרום ובמרכז שהיו תחת איום רקטות. "היינו צריכים להעביר לפה כמויות עבודה מאוד גדולות וגם היה חוסר ודאות גדול. לא ידענו מה יקרה במדינה", משחזר את אותם ימים בהא עטיה, מנהל המרלו"ג. הוא מספר ש"אצלנו גויסו שלושה ראשי צוות למילואים ועבדנו בלעדיהם, האחמ"שים ואני, אבל כל הזמן חיפשנו איך בתוך החושך נוכל למצוא את האור".
את סיפורו של בהא עטיה אפשר להגדיר כסיפור סינדרלה מקומי. עטיה התחיל את דרכו כמלקט סחורה לפני 13 שנים באתר הישן של המרלו"ג, ששכן באותם ימים בחיפה. אחר כך התקדם להיות אחראי משמרת, ומשם קודם לעמדת ראש צוות, תפקיד שמילא במשך שבע שנים. באמצע יצא ללימודי משפטים, וכשבשטראוס קראו לו לשוב הביתה – הוא לא היסס וחזר לתפקיד מנהל המרלו"ג החדש בכפר מסריק.
"חוגגים את החגים של כולם"
המרלו"ג שבראשו הוא עומד מעסיק עובדים ממגוון קצוות החברה הישראלית: יהודים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ישראלים ממוצא אתיופי, גברים ונשים, ולבהא חשוב יותר מכל להפוך את כולם למשפחה. "המוטו שלנו כאן הוא להיות הדוגמה לחברה בחוץ", הוא מסביר, "אנחנו ביחד פה ולא מדברים על עניינים של דת או פוליטיקה. אנחנו חוגגים את החגים של כולם: בפסח לא מכניסים לכאן אוכל לא כשר, ברמדאן אנחנו עושים את הארוחות שאחרי הצום ביחד, בחג המולד מביאים מתנות לנוצרים ובחג הסיגד לחבר'ה האתיופים".
אבי כהן, מנהל המרלו"ג הסמוך, שנמצא בעכו, מצטרף לדבריו. "אני בשטראוס 27 שנה", הוא מספר, "כולנו יודעים שהרבה פעמים כשאנשים אומרים על מקום העבודה שהוא 'משפחה', אלה סיסמאות. אבל אצלי זה אמיתי לגמרי. כך אני באמת מרגיש. יש פה שיח בגובה העיניים, ולא משנה מה התפקיד שלך, אנחנו מתייחסים לכולם כאל בני אדם שווים".
כשכהן התקבל לעבוד בשטראוס, מבחינתו זה היה סוג של הגשמת חלום. "הייתי מאושר – אני עובד ב'שטראוס הגדולה'. מאוד אהבתי את זה שכבחור צעיר אני עובד בחברה כזו ועוד נותנים לי תפקיד עם המון אחריות. הרגשתי שאני עושה דברים בעלי משמעות, שאני משפיע ותורם", הוא מספר.
העבודה המתמשכת על אלמנט המשפחתיות שעושים בהא ואבי בשני המרלו"גים היא לדעתם גם הדבק שהחזיק את כולם בסופו של דבר אחרי 7 באוקטובר. "במלחמה זה התבטא בזה שראינו רק את הצד הטוב באנשים, את השליחות והמחויבות, ולא ראינו אפילו ויכוח אחד קטן. העובדים גם יודעים שלא נקבל שום סוג של אלימות או גזענות באתר שלנו", מכריז עטיה בגאווה. התשתית הערכית הזו, מבחינתם, היא שאיפשרה להמשיך במסע החלוקה של המזון שמייצרת החברה לכל חלקי הצפון, גם כשהתותחים רעמו והטילים הגיעו לאזור עכו.
"כולם הבינו אחד את השני, כל הזמן, וכך עבדנו בלי להחסיר אפילו יום אחד. לא נעצרנו אפילו לדקה", הם מספרים.
"הביחד יצר כוח"
כהן נזכר בתחושת ההלם הראשונית וגם בצורך לעמוד מהר מאוד מחדש על הרגליים. "אני זוכר בבהירות את שבת בבוקר של 7 באוקטובר", הוא מספר, "הטלגרם שלי מתחיל להשתגע, אני רואה את הכתבות וההודעות, את התמונות הגרפיות הקשות, ומנסה לעכל מה קורה. יום למחרת אני צריך להגיע לעבודה ולמצוא דרכים איך שומרים כאן על ביטחון ועל תפקוד רציף. חיזבאללה היה אימת ישראל והיה פחד שיקרה בצפון משהו דומה לזה שקרה בדרום. זה למות מפחד. מצד אחד צריך לשמור על המשפחה ומצד שני על האנשים בעבודה".
גם בבית לא היה לו קל. "מצאנו את עצמנו נכנסים לממ"דים לפחות שלוש פעמים ביום, על בסיס קבוע", הוא מספר, "יש לי ילדים בגילי 14-12. הבת שלי רואה אותי ב־ 7:00 בבוקר עומד לצאת מהדלת ושואלת אותי: 'לאן אתה הולך?' אמרתי שאני הולך לעבודה, והיא אומרת לי: 'אבא, יש טילים, איך אתה הולך?' עניתי לה: 'יש לי עובדים שהם כמו ילדים שלי ואני צריך לשמור עליהם – כמו שאמא שלך שומרת עלייך'".
גם במרלו"ג בעכו, העובדים חזרו לפעולה מהר מאוד. "אנשים ידעו להיות פה והגיעו בתפוסה שהופתעתי ממנה", אומר כהן, "התכוונתי להיות זה שמעודד, ויצא שהייתי זה שזוכה לעידוד מהעובדים. באחריות שלי היה להניע אותם – והם אלה שהניעו אותי. כל האנשים נתנו מעצמם ומצאנו את עצמנו מחזקים אחד את השני. הביחד יצר את הכוח".
עכשיו, כשהשקט חזר לצפון, בהא ואבי מעזים גם לחלום קדימה. "החלום הוא שאת האווירה שיש פה במרלו"ג, האחווה, הערבות ההדדית, נראה גם בחוץ – ונתעסק רק בעשייה ובטוב", אומר עטיה בתקווה, "בסופו של דבר יש לנו פה מדינה מדהימה ואזור מדהים שיכול להיות גן עדן".
