ב־ 1938 הכינה הילדה שטראוס מעדן קצפת מהחלב ברפת שלה ושל בעלה, ריכרד, והניחה עליו תותים שליקטה בסביבה. שכנים שהגיעו טעמו, ביקשו גם, ותוך זמן מה שמו של המטעם פרש כנפיים בצפון. לאחר שהנציב הבריטי העניק למשפחת שטראוס פרס על מוצרי החלב שלהם, הבינו שני העולים החדשים מגרמניה שהם אולי בעסק הלא נכון. ב־ 1939 הם מכרו את הרפת שלהם והקימו את מחלבת שטראוס נהריה, מניצני התעשייה העברית בארץ ישראל. במלחמת השחרור לא פסקה המחלבה מלפעול וכך גם במלחמות ישראל שבאו אחריה.
"אף רפת שלנו לא הפסיקה לחלוב"
ה- DNA הזה עדיין היה שם גם במלחמת "חרבות ברזל". המחלבה, שבינתיים התרחבה ועברה לאחיהוד, סמוך לכרמיאל, המשיכה לייצר מוצרי חלב תחת אש, למרות שהעובדים, תושבי הצפון ברובם, נדרשו לא פעם להשאיר את ילדיהם בבית, בלי מסגרות, ולנסוע אל העבודה בזמן אזעקות, כשהם עוצרים ומשתטחים על הכביש. "המרחב כאן שדומה למיכלית חלב היה המרחב המוגן שלנו בתקופת הלחימה. בגלל האזעקות היינו מגיעים לפה ארבע־חמש פעמים ביום מכל אולמות הייצור והמשרדים. הכל היה מתמלא באנשים", מספר מנהל המחלבה, אבשלום (אבשי) בכר, "בשלב כלשהו הוספנו מיגוניות לכל החלונות והפעלנו את המחלבה בצורה מלאה בכל תקופת המלחמה".
עינב נבו־הוך, שאחראית על מנהלת קשרי רפתנים־מחלבה, הייתה גם בתקופה הזאת הרבה בדרכים, כשנסעה לבקר את הרפתנים אשר מספקים את החלב למחלבה. "אני עובדת בעיקר בשטח", היא אומרת, "וזה לא נעים לקבל אזעקה או יירוט מעל הראש כשאת ליד האוטו, שוכבת באיזו תעלה. למרות הכל, אף רפת שלנו לא הפסיקה לחלוב, לא דילגה על חליבה. הם עבדו בפול גז למרות שירו סביבם רקטות. במישור האישי היה גם את הבית שלי, עם שלושה ילדים לא הכי עצמאיים – וזה לא פשוט".
ארתור קנוני הגיע מדי יום מראשון־לציון עד למפעל בגליל המערבי כשבדרך היו כל העת אזעקות. "אם העובדים שלי והמנהלים שלי מגיעים – אין סיטואציה שאני לא מגיע", הוא מסביר את ההתמדה, "היה הרבה קושי: הנסיעה הארוכה, זה שצריך לעשות כל פעם עצירות בצד הדרך, לשכב לפעמים בתעלה, לפעמים בצידי הכביש ולפעמים מתחת למנהרות, לנוע בין דאגה לעובדים ודאגה למשפחה ולילדים. אבל בסופו של דבר, נקודת המוצא שלך היא שאתה שומר גם על שפיות כשאתה בא לעבודה ושומר על סדר היום שלך".
המגוון האנושי הוא הכוח של המפעל
בסוף חודש נובמבר פגשה המלחמה את חמדאן אלמן, מפעיל הייצור במחלבה – במקום הכי כואב. "הייתי בעבודה בזמן שהודיעו לי", הוא מספר, "אתה מסתכל על הטלפון ורואה שזו קצינת נפגעים. אז אתה כבר מניח את הרע ביותר. הדבר הראשון ששאלתי היה: 'הוא מת או חטוף?'. אז היא ישר אמרה לי: 'רגע, כנס לוואטסאפ', ושלחו לי לשם הקלטה בקול שלו שהוא חי. אני לא יכול לתאר את אותו רגע. אתה מרגיש שאתה לא יכול לעמוד על הרגליים". בנו של חמדאן נפצע בעזה ובמפעל מיד התגייסו כולם לסייע. "זו הייתה תקופה לא נעימה עבורי", הוא מספר, "לקחתי את הזמן שלי להיות עם הבן ועם הבית, עם המשפחה, ואחרי שהכל נרגע והכל היה בסדר, חזרתי לעבוד, ועשיתי את זה אפילו בצורה עוד יותר רצינית מבעבר. ככה זה כשאתה מרגיש שיש לך פה גב, שיש לך פה משפחה".
נופר תמיר, מנהלת משאבי האנוש במחלבה, מצביעה על המגוון האנושי כעל הכוח של המפעל. "התמהיל של האנשים זה בעיניי מה שעושה את המקום הזה", היא אומרת, "כולם חוו את המלחמה, לכולם היה משהו בבית, הילדים בבית, המילואימניקים, בני זוג, בנות זוג - וכולם היו בסירה אחת. הייתה ממש תחושה של ביחד - וזה מה שגרם לזה לעבוד".
חמדאן מוסיף כי המגוון האנושי – יהודים, ערבים שעובדים יחדיו – לא יצר שום חיכוכים במחלבה במהלך במלחמה, אלא להיפך, כולם תמכו בכולם. "ובכלל, אני 39 שנים במערכת ואני לא יכול להצביע על חיכוך אחד שהיה פה על רקע עדתי או על כל רקע אחר. גדלנו לאורו של מיכאל שטראוס ז"ל שלימד אותנו את הכוח של הביחד, של העזרה ההדדית, וזה עדיין איתנו".
