״אין לי טיפת מוטיבציה״ זהו אחד המשפטים שחוזרים על עצמם הכי הרבה בקליניקה - ומאחר ואני אנושית, גם אני חווה אותו לא אחת…
יש רעיונות בראש, יש רצונות, אפילו תיכנון מדוייק לגבי התנהלות ה״מבצע״ - אבל אין הסטארטר הזה שמתחיל את התנועה. חוסר מוטיבציה תוקף מסיבות שונות ובתקופות שונות. אין זה נכון ליחס זאת לחתך גיל מסויים ולא לאחר. אין ליחס זאת למקצועות או תרבויות מסוימות, ובכלל, אין לשייך או להדיר אותו כל בין אנוש שעל כדור הארץ.
אז - מה זה בעצם הדבר הזה?
למה כל כך קשה לנו להתניע את החיים שלנו ולהשיג דברים שאנחנו כל כך חפצים בהם?! לכאורה, התשובה מאוד פשוטה - תזיז את עצמך ותעשה מעשה. בפועל - המציאות הרבה יותר מורכבת.
למשל, סיפור שעלה בטיפול, א׳ מאוד רוצה ללכת ללמוד משהו, היא יודעת מה והיכן וגם יודעת שתמיד חלמה ללמוד זאת. אך משהו עוצר אותה, משהו חוסם את העשייה שלה. המוטיבציה שלה לקום וליישם את החלום בעצם ״מופרעת״ על ידי גורם שהיא איננה מודעת לו. מאוד קל לנו להגיד על עצמנו ״אני עצלנית״ , ״אני לא יכולה״,״ אין לי זמן…״ - אך כל אלה תירוצים. אם נבחן לגופו את סיפור הלימודים נגלה כי לאחר תהליך של שיחות וברור אובדן המוטיבציה עלה חשש ענק מכישלון. התגנב לליבה של א׳ החשש הנורא מחוסר הצלחה ופחד להתאמת עם אובדנים תלויי גיל (שמיעה, ראייה, זיכרון). היא חששה שבמפגש עם סטודנטים צעירים היא תיתפס כטיפשה ומגוחכת - ואלה הדברים שהניעו אותה לא לצאת לפעולה, ״להרדים״ את המוטיבציה.
מוטיבציה מונעת ברוב הפעמים ממצב נפשי. כאשר הדימוי שלי גבוה, אני מעריך את יכולותי והסביבה תומכת בי - אני מרגיש שאין דבר (כמעט) שאני לא יכול לו. מהצד השני - כאשר הדימוי שלי נמוך, אני ממעיט בערך עצמי, חווה אובדנים תפקודיים תלויי גיל ומרגיש לא משמעותי בסביבתי, אלו הן תחושות שמיד ישפיעו על מדד המוטיבציה שלי. למעשה, זה קצת כמו סיפור הביצה והתרנגולת. וכמו בסיפור, גם אנחנו צריכים לעצור את השאלות שאינן מקדמות ולשבור את המעגל הזה שבו אנו תקועים.
אני מאמינה שניתן לטפח מוטיבציה כאשר מבינים מה מעכב אותה. כשמבינים שהמוטיבציה איננה ״מוצר״ אלא איזושהי אנרגיה שטמונה בתוכנו, קל לנו יותר לתעל אותה ולנתב את דרכה. אני לומדת עם השנים, במפגשים עם אנשים, כי אחד הדברים הכי קשים וגם הכי מתסכלים היא תחושת האין מוטיבציה. התחושה שהזמן והחיים נוזלים לנו בין האצבעות ואנחנו רק יושבים ומביטים בתהליך ומבכים את מצבנו. לא פעם חוסר מוטיבציה מונע ממקום של ויתור עצמי. ויתור לעצמי איננו דבר נורא אם אני מבין מה ההשלכות שלו על חי. הסביבה שלי מאוד מבקרת אותי על חוסר המעש שלי ובשביל להרגיש נוח איתו אני אומר שאין לי מוטיבציה, אף על פי שאינני זקוק לה כי כבר החלטתי ״לוותר עצמי״. אז חוסר המוטיבציה בעצם משרת אותי מול הסביבה ונותן לי שקט נפשי, כי הויתור הוא לא שלי, כי אם של המוטיבציה. מסובך? הרבה יותר פשוט מלעורר מוטיבציה…
הייתי רוצה להזמין אתכם לחשוב על משהו שאתם מאוד רוצים - קטן כגדול, יקר כזול, רחוק כקרוב - כל מה שעולה על דעתכם. תשאלו את עצמכם:
- מהו הדבר שאותו אני רוצה? (ממליצה להתחיל בקטן…)
- למה אני זקוק על מנת להשיג אותו?
- האם כבר היה לי אותו בחיי? כיצד השגתי אותו אז?
- מה מפריע לי היום להשיג את הדבר שאני רוצה? (הימנעו מהשימוש בביטוי חוסר מוטיבציה)
- אם היה לי ________ אז הייתי_________
- מחר בבוקר אני …
תענו עליהן בהתכוננות ונראה אם זה יזיז מעט מעט את המוטיבציה כלפי מעלה. שנתחיל?!
יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון 050-6803313.
