כשיושבים ומסתכלים באלבום תמונות, יש בזה משהו נוסטלגי. באלבום נצורים חוויות, מקומות, המשפחה.
לי אין אלבום של תמונות. תמונות ילדותי צרובות בגוף ובנשמה שלי והן מלוות אותי מדי יום במשך שנים רבות.
שמי שולמית, אמא, בת זוג וקרייריסטית מצליחה, אישה חזקה. הסיפור שלי הוא על ילדה קטנה שעברה חיים לא פשוטים.
גדלתי בבית שבו האלימות הייתה דבר יומיומי.
אנשים מכים לא נראים שונה מאנשים רגילים. חלקם אפילו מרשימים מאוד בניסיון לחפות על מה שקיים בביתם. כך היו הוריי. זוג מרשים מאד מבחינה חיצונית. אבל בין קירות הבית, הכל היה אחרת.
עברתי 20 שנים של מסכת התעללות קשה ביותר. הייתי שק החבטות של הוריי ואחסוך לכם את התיאורים על האלימות הקשה שכללה סטירות, חבטות, צביטות, בעיטות, כוויות ועוד.
חייתי בפחד משתק, בבדידות, עם כאבים פיזיים קשים מנשוא. במהלך השנים עברתי טיפול לא קל בלסת וניתוחים שיקומיים בעקבות המכות שקיבלתי. לאלו התווספו קללות איומות שלעיתים השאירו צלקות קשות יותר מהמכות.
הייתי גם עדה לאלימות קשה בין הוריי, שכללה אונס בלילות. לא ראינו גילויי אהבה בין שניהם וגם לא כלפינו. אף פעם לא זכיתי לשמוע את המילים: אני אוהב/ת אותך. אף פעם לא קיבלתי חיבוק מנחם או נשיקה.
אבא היה גבר מוכה על ידי שני הוריו. אני מאמינה שההתעללות שהוא עבר השליכה על ההתנהלות שלו במשפחה שלנו - זה מה שהוא הכיר וידע.
בשנים מאוחרות יותר, הבנתי שאמי עברה פגיעה מינית בילדותה. לצערי היא לא טופלה. אני בטוחה שאף אחד אפילו לא חשב שהיא צריכה להיות מטופלת. זה השפיע עליה ועלינו.
אני בטוחה גם שחלק ממחלת הניקיון הקשה שלה קשור להתעללות שעברה - הרצון לנקות את הליכלוך הפנימי על ידי ניקיון כפייתי של החיצוני. למחלת הניקיון נוספו איסורים קשים מאוד. חיינו חיי סגפנות. האוכל היה נספר במקרר ואוי למי שלקח משהו בלי רשות.
אסור היה לנו להיות חולים או שיכאב לנו משהו, מי שכואב לה, או שוכבת, היא זונה. למה זונה? לא יודעת.
אסור להתלכלך ואסור להתרחץ יותר מפעם, אולי פעמיים בשבוע.
אסור היה לצאת מהבית – רק לבית הספר, לקניות, למתנ"ס, או כדי לנקות בתים (מה שהייתי עושה מגיל קטן מאוד).
אסור ללכת לחברים, להביא אותם הביתה, או לדבר עם בנים.
אסור להיכשל במבחנים, למרות שאף פעם לא היה לי זמן ללמוד אליהם כי בשעות היום הייתי מקרצפת רצפות ובלילה דואגת לאחיי הקטנים. הורי לא היו קמים לילדים שלהם בלילות, זה היה התפקיד שלי.
אף פעם לא היו סיבות הגיוניות לאלימות. זה לא שאם הייתי עומדת בחוקים ובציפיות אז הכל היה בסדר. תמיד, תמיד מצאו את הסיבה שבגללה הגיעה הסטירה, הקללה, האגרוף. אם גרפתי מים והשפרצתי על הקיר. אם שמרתי על אחי וילד הציק לו. כשקיבלתי מחזור, זה גם היה מלכלך וגם מעיד על כך שאני אישה – ואת שני הדברים האלה אמא לא יכולה הייתה לסבול. על כל אלה ועוד, חטפתי מכות רצח.
במשך שנים לקחתי את הטראומה פנימה ולא דיברתי עליה בכלל. אני יודעת להגיד שזה מה שגרם לי לפתח מחלות אוטו-אימוניות שונות. חלק מהתמודדות של אנשים פוסט-טראומטיים היא עם נוכחות הטראומה בחיי היום יום. תמונות קשות יכולות לצוף בפתאומיות ולהיות חלק מהשגרה. התמונות הן חלק בלתי נפרד ממני. למדתי לחיות איתן, לצידן ולא לשקוע לתוכן. כשהן מופיעות, אני הופכת את המחשבה הקשה למחשבה חיובית, של מה יש בחיי ומי אני היום.
מספר דברים עזרו לי להפוך למי שאני היום: האהבה שבן הזוג התומך והמכיל שלי מעניק לי, הטיפול שאני עוברת, שסייע לי ללמוד לחיות לצד הטראומה ולהיות גאה במי שאני היום, ההצלחה שלי בלימודים, שהם מקום מפלט נהדר עבורי, אחרי שנות הילדות בהן לא יכולתי להשקיע בלימודים כמו שצריך, היכולת להפריד ממני את הסיפור, לדבר על הילדה שהייתה בגוף שלישי; והכי חשוב, השימוש בדמיון, שהציל אותי ויכול להציל גם ילדים נוספים.
בתוך כל הכאב, מה שהכי חרה לי, כאב והכעיס אותי, זה למה ואיך אף אחד לא ראה או עשה משהו. הרי לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מסביב לא שמעו ולא ידעו כלום.
מתוך הכאב והניסיון הבנתי עד כמה אני רוצה ויכולה לתרום לילדים ובוגרים שחוו התעללות והזנחה. זה בוער בי להעביר הלאה את המסר, כי לפעמים המערכת והסביבה הקרובה מפספסת או מתעלמת - ואסור שזה יקרה.
***
1 מכל 5 ילדים וילדות בישראל סובל מהתעללות או הזנחה בידי מבוגר. המיזם למניעת התעללות בילדים פועל משנת 2015 בהובלת מכון חרוב, במטרה להעלות את מודעות הציבור להיקף התופעה, תוך קידום מדיניות למען ילדים נפגעי התעללות ועידוד יוזמות בשטח למניעת התופעה. רוצים להצטרף למאבק? דברו על הנושא עם חברים ומשפחה, עקבו אחרינו בפייסבוק ושתפו את התכנים, כדי שלא נשאיר את הילדים והילדות שנפגעו לבד.
פורסם לראשונה: 10:23, 13.12.20
