מאות ליוו ביום ראשון לבית העלמין בצור שלום את אלוף ישראל באיגרוף, חיים שפיר (ויספיש), שנפטר בגיל 92. שפיר, שכולם הגדירו כ'פייטר רציני', עסק ברצינות וביסודיות בכל אחד מהתחומים בהם עסק בחייו, אך ייזכר בעיקר כגדול המתאגרפים של ישראל, שאף החזיק במשך 17 שנה ברציפות בתואר אלוף ישראל באיגרוף. כילד צעיר הגיע לשכונת הצריפים בראשיתה של מוצקין, היה ממקימיה ובוניה, ונשאר בה עד יומו האחרון. הוא היה לוחם אצ"ל שנשלח למשימות מורכבות ומסוכנות.
4 צפייה בגלריה
"אבא היה גם לוחם אצ"ל נועז". אליקים שפיר עם תמונות מקרבות של אביו
(צילום: גיל נחושתן)
בנו הבכור, אליקים גיורא (58), סיפר השבוע שאביו היה חולה במשך שנים רבות. "בשנים האחרונות אבא הלך וקמל. זה התחיל בדמנציה ולאחר מכן כאלצהיימר, כאשר הזיכרון עם השנים הלך ונעלם. אבל אנחנו אף פעם לא שכחנו מי היה אבא שלנו. איזה פייטר היה הבן אדם הזה, שהשפיע על החיים שלנו כל כך הרבה, ולכולנו יש הרבה ממה ללמוד ממנו. הוא נקבר ליד אמא, רחל, שנפטרה לפני 27 שנה מדום לב".
ללא מתחרים
הוריו של שפיר עלו מפולין בשנת 1922 לתל אביב. כשהיה בן 5 עברה משפחתו לקרית מוצקין. "הוריו חשבו שיש כאן הזדמנויות והיו אנשים מאוד ציוניים. אבא גדל כאן כל חייו, למדת בבית הספר אחדות וגר בשכונה הראשונה עם צריף על שטח אדמה".
כשהיה כבן 10, נחשף לעולם האיגרוף. "אבא סיפר לנו כיצד הוא וחבר נוסף תפסו טרמפים עם משאית הירקות שהגיעה לאזור עד למכבי בהדר שבחיפה, להתאמן בחוג איגרוף. בגיל 13 הוא כבר החל להתחרות, וכשהיה בן 16 החל לנצח תחרות אחר תחרות. הוא קטף את תואר אלוף הארץ במשך 17 שנה. באותם שנים היה ברור לכולם שלאבא שלי אין מתחרים".
גם את שלושת בניו, אליקים גיורא, יפתח יעקב ועוז הילל, דחף חיים שפיר לעולם האיגרוף. "אבא לא נתן לנו אופציה ללכת לשום מקום אחר. מלבד אחותי, שהלכה לתחום ההתעמלות. אבא היה המדריך, הרוח החיה. בשנים הראשונות, כשמשפחות היו יוצאות לטייל, אצלנו אבא היה מוציא את הכפפות ויוזם סבב קרבות בבית, אחד נלחם נגד השני בסבב. כולנו עברנו למכון שאבא הקים להתאמן, כמוהו התחרינו וגם אנחנו קטפנו תארים, אבל לא בדרגה שלו. אני ועוז היינו סגני אלופי הארץ".
הקרב האחרון
לצד עבודתו כמסגר, בשנות ה-50 פתח חיים את מכון שפיר לאגרוף במוצקין. "כל הנוער של האזור הגיע ללמוד שם איגרוף. גם אנחנו התאמנו שם
, והיינו גאים שאבא שלנו הוציא תחת ידו כל כך הרבה אלופים. הייתה שנה שבנבחרת ישראל היו שבעה מתאגרפים ממכון שפיר, שזכו באלוף הארץ בשבע קטגוריות משקל שונות".
4 צפייה בגלריה
אבא מול בן. הקרב האחרון, 14.4.1979 בקולנוע אורות במוצקין | צילומים באדיבות המשפחה
( צילום: באדיבות המשפחה)
בשנת 2000 נסגר מכון שפיר, כשאולם האיגרוף נלקח למטרות אחרות, אך שפיר המשיך לאמן עד גיל 70.
כשאליקים היה בן 17, הוא החליט לפרוש מאיגרוף תחרותי. "אבא לא אהב את הרעיון, אבל אמר לי שאם כבר לפרוש, אז ב'קרב פרישה' - מולו, גם הוא פרש, בגיל 50. הקרב נערך על במה באולם קולנוע אורות במוצקין, שהיה מפוצץ בקהל. אני מול אבא, נלחמים ברצינות לאחר אימונים מקדימים, בלי שאנחנו נותנים הנחות אחד לשני.
"פיצצנו אחד את השני וסיימנו כששנינו עם דם על הפנים. אמא לא רצתה לראות את זה, אבל אבא תמיד לימד אותי: כשנכנסים לזירה, לא משנה מי עומד מולי, וכל הקרב החזקתי את המשפט הזה בראש. בסופו של דבר סיימנו בתיקו, התחבקנו ונהנינו, פרגנו אחד לשני, וזה קרב שנכנס להיסטוריה".
בני המשפחה שמו לב לפרט מרגש: הקרב נערך ב-17.4.1979, תאריך פטירתו, לפני 42 שנה. "הקרב האחרון התרחש באותו תאריך שבו ניהל את הקרב האחרון על חייו", אמרו בהתרגשות.
משימות מורכבות
במקביל לכניסתו לעולם האיגרוף, כבר בגיל 13 הצטרף חיים שפיר לאצ"ל. כילד צעיר ביצע פעולות אישיות וקבוצתיות, והדרך בה ביצע אותן הפכו אותו למי שזכור כלוחם אמיץ ומוכשר.
אליקים: "אבא התחיל במשימות פשוטות של הדבקת כרוזים, אבל מהר מאוד הצטרף לפעולת הלהביור, כמי שמתיז אז, במהלך אחת הפעולות הוא גם נכווה והחלים, והמשיך בפעילותו. בין היתר הוא הצטרף לפעולת פיצוץ המטוסים בקסטינה, וכשהם מחופשים לערבים, הם הניחו חומר נפץ על 12 מטוסי האליפקס שעלו באש. לאחר מכן הצטרף ל'חטיבת הרתק'".
עם קום המדינה צורף שפיר, יחד עם יוצאי אצ"ל נוספים, לחטיבת אלכסנדרוני, ולאחר מכן השתחרר. בשנות ה-60 התבקש לחזור לצבא. "אבא היה בן 35, אבל הכירו בכישוריו כחבלן מומחה, ושלחו אותו לפרק מוקשים בקיבוץ יפתח בגבול עם לבנון, לאחר ששלושה לפניו נשלחו לפעולה ולא יצאו מזה בחיים. הוא לא היסס והיה חדור שליחות בכל מה שקשור לארץ ישראל, ולבסוף עשה את זה בהצלחה".
שנים בודדות לאחר שחלה, החליט נכדו של חיים, אשר ויספיש (34) לאסוף זיכרונות וסיפורים על סבו, הקים לו עמוד פייסבוק ואף כתב לו ערך בויקיפדיה. "הייתי מאוד קרוב לסבא, וכל השנים הוא היה מספר לי על החיים שלו. כשהייתי כבן 18, סבא חלה והזיכרון שלו נפגע. החלטתי לנצור את ההיסטוריה שלו, שעלולה להיעלם, פתחתי דף ויקיפדיה ואנשים הוסיפו שם פרטים, ועמוד פייסבוק שבו כותבים לי סיפורים עליו. את חלקם לא הכרתי".
