רק לאחר שאביה של אור צוקרמן (28) נהרג בתאונת דרכים, סיפרה לה אמה למה התעקש שתלמד קראטה בילדותה. היום היא מדורגת בין המתאגרפות הראשונות בארץ, ועתידה לפניה. כשמסתכלים עליה, 162 ס"מ ו-48 ק"ג, קצת קשה לקשר בינה לבין הניצחונות שהיא גורפת בקרבות והסרטונים שבהם היא נראית מפילה בבעיטה יריב ששוקל פי שניים ממשקלה.
"בגיל עשר הייתי ילדה קטנה וצנומה ולא התלהבתי מרעיון הלחימה, אבל אבא התעקש", היא מספרת. "הערצתי אותו ולכן התחלתי להתאמן, והוא הקפיד להגיע לכל אימון שלי בקאנטרי בקיבוץ עברון. רק כשגדלתי והוא כבר לא היה כאן, הבנתי איזה אבא מעורב היה לי, שתמיד פינה זמן כדי לבוא ולפרגן.
"חודשיים לאחר שהתגייסתי לצבא, אבא נהרג כשרכב על האופנוע שלו והתנגש בחזיר בר, במרחק חמש דקות נמהבית. במהלך השבעה אמא סיפרה שדווקא בגלל שהייתי ילדה קטנטונת ורזה, היה לאבא חשוב שאלמד להגן על עצמי. זה מאוד ריגש אותי. לו היה כאן, אני בטוחה שהוא היה גאה במה שאני עושה".
בקיץ האחרון צוקרמן היתה אמורה להתחיל ליגה מקצוענית ותחרויות בחו"ל, אבל הקורונה שיבשה את התוכניות. ביוני הייתה אמורה להשתתף בתחרות גביע המדינה באיגרוף תאילנדי בארגון WMF, שבוטלה בגלל הקורונה. גם הקשר שהחל עם ספונסר, התפוגג, וכבר לא ברור איך תמשיך הלאה. מחוג הקראטה שבו השתתפה בילדותה עברה לטאקוונדו (אומנות לחימה קוריאנית) ואל האיגרוף התאילנדי הגיעה לפני כשלוש שנים, כשהחלה את לימודיה בהנדסת תעשייה וניהול בטכניון.
היום, לקראת סיום התואר, היא כבר עובדת במכון רפאל. "כשאני מתאמנת אני מרגישה שאני חיה. זה מעורר את כל הגוף ונותן לי כוח. מבחינתי אין לימודים בטכניון בלי אימוני איגרוף, ולהיפך. אני אדם של כמה עולמות, להיות מהנדסת ומתאגרפת אלה שני צדדים המשלימים זה את זה. למרות שהענף מתפתח בשנים האחרונות, עדיין הייצוג הנשי הוא במיעוט. אנחנו בסביבות 20 בקבוצת המתקדמים התחרותיים, ואני הבת היחידה".
איך הגעת דווקא לאיגרוף תאילנדי?
"היה לי חלום מאז התיכון להתאמן ולהתחרות, אבל בגלל שהענף פחות פופולרי בקרב נשים, זה נשאר חלום. אחרי הצבא הגעתי לבית הספר לאומנויות הלחימה ספרטה בחיפה, שם פגשתי את אופיר לביא, המאמן הראשי. התחלתי להתאמן, ואחרי ארבעה חודשים אופיר שאל, 'רוצה קרב?'. כל הרגשות המודחקים שלי התעוררו בבת אחת. הייתי בת 25, גיל יחסית מאוחר להתחיל להתחרות. בתאילנד עולים לזירה לקרב ראשון בגיל חמש, אבל צמצמתי פערים במהירות".
לביא: "כשהיא הגיעה למכון, אמרתי 'וואו'. בארץ אין ליגה מסודרת ואין הרבה נשים בספורט הלחימתי. יש שבאות להתאמן כדי לשפר את הכושר הגופני או להעלות ביטחון עצמי, אבל האימונים לתחרויות הם הרבה יותר קשוחים וקשים. אימון יום יום, הקפדה על שעות שינה, דיאטה ופחות בילויים. אור זכתה בנוק-אאוט בתחרויות כמו Pro-am, הקרב על החגורה, שהיא בעצם אליפות ישראל. יש נשים בודדות שמתחרות בארץ, וכולם מכירים אותן".
"יאללה, תני לה"
אור: "אני שקטה באופי שלי, אבל העיסוק באיגרוף מושך הרבה תשומת לב. במקום העבודה שלי וגם בלימודים כולם היו בהלם בהתחלה, הסתכלו עלי ולא האמינו. לא מצפים מאחת שנראית כמוני לעשות את מה שאני עושה. התרגלתי לשמוע אמירות כמו 'אז מה, את יכולה להוריד אותי במכות עכשיו?'. אנשים אומרים משפטים קבועים, ולמדתי להתחמק מהם באלגנטיות. לא מזמן היה בחור מאוד חזק שהגיע למכון, מתאגרף במשקל 120 ק"ג, ובבעיטה אחת שלי הוא קרס כמו מגדל קלפים. הכול מצולם, אבל אנשים לא מאמינים שהסרטון אמיתי".
מתאמנים עם ציוד מלא?
"האימון מתחיל מחימום בידיים חשופות ובלי מיגון, ואז אני עולה על ציוד מלא. אנחנו מדמים מצב של קרב. הציוד הוא חלק חשוב מהאימון, וזה גומר את האוויר, בייחוד בימי הקיץ. במכון שלנו אין מזגנים ואין פינוקים בכלל, אנחנו חיילים ספרטניים. אני באה בשביל לתת עבודה, להתחזק ולהיות הלוחמת הכי טובה. יש אחווה, חברות ומשפחתיות. כשאני בזירה, אני מתמודדת מול עצמי, מול היכולות שלי. אני מוציאה הכל ומרגישה ממש אש בוערת מבפנים".
אמא תומכת?
"אמא היא מעריצה מס' 1 שלי. היא מתלהבת ומפרגנת לי ברשתות החברתיות, מלווה אותי לתחרויות, וקשה להאמין לאדרנלין שמתפרץ ממנה שם. היא צורחת לעברי 'יאללה אור, תתני לה, תרביצי'. היית חושבת שאמא תחשוש לבתה ולא תרצה שתקבל מכות, נכון? אצל אמא שלי זה הפוך. ובקרוב גם היא תגיע להתאמן במכון".
אור נולדה בישוב הקהילתי גרנות, סמוך לגבול הצפון, הצעירה בין שני אחים. למדה בתיכון מנור כברי וחיה "חיים פסטורליים בפריפריה הרחוקה שבה האוטובוס עובר פעמיים ביום וחיות בר נמצאות בקרבת הבתים", לדבריה. היא נשואה לרן צוקרמן, נהג רכבת, שגם הוא מתאמן באיגרוף תאילנדי.
"נפגשנו באימון, הוא נתן לי בעיטה לראש וזה קנה אותי", היא צוחקת. "האיגרוף גובה מחיר, אימונים בקיץ ובחורף, ויש הגשות עבודות, בישולים, כביסות וניקיונות. היום שלי מתחיל בחמש בבוקר. אני בלימודים עד הערב, ואז מתחילים האימונים, וחוזרת הביתה ב-11 בלילה. הלימודים בטכניון לא קלים, אבל הבחירה שלי כספורטאית היא לא לוותר על כלום.
"כשהגעתי למכון הייתי פלוס שישה ק"ג, אבל הורדתי מתוקים, הוספתי חלבונים וגם ריצות וקפיצות בחבל. בחו"ל, למתאגרף טוב יש ספונסרים שמממנים את הטיסות שלו, ארוחות, שכר דירה. בארץ אין ספונסרים, הכל בהתנדבות, מי שרוצה לטוס להתחרות בחו"ל, מממן בעצמו טיסות ובתי מלון. תחרות גביע המדינה באיגרוף תאילנדי, שהיתה אמורה להתקיים בדצמבר, בוטלה. כבר שנה לא התקיימו בכלל תחרויות, אבל אנחנו לא מוותרים על האימונים והכושר, בתקווה שבקרוב כל הסגרים יהיו מאחורינו".
פורסם לראשונה: 14:54, 31.01.21
