אדם מן היישוב לו היה שומע את צמד המלים "צלם עיוור" מן הסתם היה חושב שמדובר בתחילתה של בדיחה או אולי ניסיון "לרדת" על צלם שלא ממש מצליח בעבודתו. אבל עבור אלכס ברויידי (65) מקרית מוצקין, זו מציאות שנמשכת כבר חמש שנים, מאז מבצע "צוק איתן".
רסיסי טיל שנפל בקרבתו במהלך המבצע, בעת שהתגורר בבאר שבע, גרם לאיבוד הראייה. הוא עיוור ב-100 אחוז, ובשנים האחרונות גם נזקק לכיסא גלגלים כדי לנוע ממקום למקום, אך הוא ממשיך עד היום בתחביבו, צילום, מצליח להנציח רגעים יוצאי דופן בעזרת חושיו האחרים. עבודותיו מוצגות ב-17 מדינות, יש לו תערוכות גם בארץ, והוא מקיים פעילויות רבות עם תלמידים בכל הארץ, כדי להמחיש להם את תחושתם של העיוורים.
את כל אלה הוא עושה בשיתוף מלא של אשתו השנייה, גיטה, אותה הכיר בזמן פציעתו. אלכס, ילדי אוקראינה, עלה לארץ בשנת 1990 יחד עם אשתו הראשונה ז"ל ושני ילדיהם. כבר אז היו לו בעיות ראייה, בשל החשיפה לאסון הכור בצ'רנוביל. הוא כימאי במקצועו, ניהל בבאר שבע מפעל לייצור חומרי ניקוי והתגורר בעיר בשכונת נחל בקע, שכונה של בתים פרטיים, ללא מיגון.
104 במקום 101
באחד מימי מבצע 'צוק איתן' נשמעה אזעקה, ואלכס רץ לכיוון מיגונית שהוצבה ברחוב, אבל הטיל היה מהיר יותר, הוא ספג הדף ורסיסים ונפל על הרצפה. זה היה יום קשה במיוחד, עם יותר מ-188 נפילות בתוך 12 דקות, ואיש לא שם לב לאדם ששוכב על הארץ, בלי יכולת לראות ולזוז. אלכס הרים את הטלפון, ואז, למעשה, בסיפור שנשמע לקוח מאגדות אלף לילה ולילה, הכיר את אשתו השנייה, גיטה.
באותה עת ישבה גיטה, שדוברת 12 שפות, במוקד פיקוד העורף ברמלה, עונה לטלפונים של אזרחים מכל הדרום ונותנת להם פתרונות לשעת חירום. אחת החברות במוקד אמרה לה, "יש כאן איזה משוגע שצועק ברוסית". גיטה לקחה את הטלפון, ומהצד השני היה אלכס. גיטה: "הוא לא ראה טוב, ובמקום לחייג 101, למד"א, חייג 104, לפיקוד העורף. הוא הסביר לי מה קרה, ואני נשארתי איתו על הקו 40 דקות, עד שהגיעו לחלץ אותו. אמרתי לו שיחזיק מעמד, שלא ידאג ושאני אשאר איתו עד הסוף. ואכן באו ופינו אותו לסורוקה".
כעבור שבועיים, כשעוד היתה בפיקוד העורף, הזעיקו את גיטה למשרד, כי מישהו בא לבקר אותה. "הגעתי למשרד, היה שם אלכס שאמר לי 'זה אני, אמרת לי שאת נשארת איתי עד הסוף. אז הנה באתי'. אחר כך הוא המשיך להתקשר, לקח אותי לדייט - שיט בירקון. הייתי בטוחה שמישהו יסחוב אותנו, אבל לא. הוא לקח סירה, בלי לראות כלום, ושט כמה שעות.
"השיא היה כשנסעתי לאילת עם הבנות שלי. אדון אלכס חיכה לי במלון, וביקש שאצא איתו. "הבנות שלי אמרו לי, לכי, שמישהו כבר ייקח אותך. לקח אותי למסעדה שמאוד רציתי, והיא היתה ריקה. הזמין את כולה לשנינו, ואמר לצוות 'אתם לא הולכים הביתה עד שהיא לא אומרת לי כן'. לבסוף, בשתיים בלילה, הביאו לנו גלידה גדולה, ובתוכה טבעת, ואיש הצוות אמר לי, תגידי כן, אנחנו רוצים ללכת הביתה. אז אמרתי כן".
לצלם בפארק
בני הזוג עברו להתגורר בקרית מוצקין. בעת המעבר, אלכס לקח עימו את ציוד הצילום היקר שהיה לו, זכר לתחביב שליווה אותו שנים. "חשבתי למכור, מה אני יכול לצלם כשאני לא רואה? ואז באה בתה של גיטה עם חברה ואמרה לי, בוא, תצלם אותנו. הוצאתי את הציוד וצילמתי. ויצא מצוין. הרגשתי לפי הקול היכן הן, ובראש זה יסתדר.
"אחר כך התחלתי לצלם בפארק בקרית מוצקין, עצים ונוף. אני מפעיל את כל החושים, אני נוגע, אני שומע, אני מריח. אני מרגיש שהעצים מדברים אלי. כאילו שהם חיים. פעם תפסתי בפריים יונה שעפה מולי. שמעתי אותה, ידעתי שתהיה בתמונה. אני יודע איך דברים נראים, הרי ראיתי כל החיים שלי, זה אחרת מאשר כשאתה נולד עיוור".
בשנתיים האחרונות הוא מתנייד בכיסא גלגלים, אבל ממשיך להיות פעיל - מצלם וגם עורך מיזמים שונים, ביניהם "לראות עם הידיים", שמטרתם להמחיש לאנשים, במיוחד לצעירים, מזה להיות עיוור. יש לו תערוכה קבועה במוזיאון הילדים בחולון, ועבודותיו מוצגות ב-17 מדינות. גיטה, שמופיעה בהצגה ביידיש, לקחה חלק מהעבודות שלו לליטא, והציגה אותן שם. הוא מרבה להופיע במסגרות שונות, כמו בתי ספר ומתנ"סים, ונדמה שלא נח לרגע.
"יש הרבה עבודה", הוא אומר, כשהוא יושב על כיסא הגלגלים בסלון ביתו בקרית מוצקין, ומוסיף: "אני אוהב לעבוד בלילות, כי בשבילי כל הזמן זה לילה. יש שקט כזה. וחשוב לי להמשיך להופיע לפני תלמידים, שהם יבינו מה זה להיות עיוור". גיטה: "אם אחרי כל המפגשים האלה יהיו כמה בני נוער שיקומו באוטובוס ויפנו מקום לעיוור, עשינו את שלנו".
מאז שהתחיל לצלם, עיריית קרית מוצקין מסייעת לאלכס, ואת תערוכותיו הוא הציג באשכול הפיס. ראש העירייה, חיים צורי, מלווה אותו במשך שנים, ובשבוע שעבר קיבל אותו לפגישה, בה חיזק אותו על פעילותו.
"אני גאה באלכסנדר על הנחישות שבהתמודדות עם המשבר שעבר, אל עבר אופטימיות וחדוות עשייה. 'אין דבר העומד בפני הרצון', אמר לי ברוידי, וסיפר על החושים האחרים שמתחדדים ומסייעים לו לעסוק בתחום אותו הוא אוהב" - ציין צורי בפוסט שכתב.
מה הלאה?
אלכס: "הייתי פעם בספרד בתערוכה של צילומי תלת מימד. היום, מי שנחשף לצילומים שלי הם אנשים שרואים. אבל תלת מימד אפשר לחוש עם הידיים. הטכנולוגיה מאוד מתקדמת, והייתי שמח להקים תערוכה עם צילומי תלת מימד.
"זה המון כסף, רק המדפסת עולה 12 אלף דולר. אבל לאט לאט אני בטוח שאצליח להגשים גם את החלום הזה. אי אפשר לדעת כמה זמן עוד אחיה, ויש רצון להספיק כמה שיותר כי בסוף זוכרים בן אדם לפי מה שהוא השאיר אחריו. לכן יש הרבה עבודה להשלים".
