אשר קשר //
13 באוגוסט 2011 שלום גרוסמן, יחד עם תשעה רוכבי אופניים מעמותת 'ליאור' מראשון לציון, יצאו לרכיבה כמדי שבת מקאנטרי קלאב גלי הדר לכיוון לטרון. נהג בן 18, תושב בית שמש, נרדם ככל הנראה על ההגה, סטה מהכביש ופגע בחמישה רוכבים. גרוסמן וחברו, עו"ד יצחק סימון, נהרגו. גרוסמן, ששירת כאל"מ בחיל הקשר, עבד כסמנכ"ל בחברת סלקום וכתעשיין. הוא הותיר אחריו אישה, דורית, שלושה ילדים ושני נכדים.
"האסון הרס את חיי"
"שלום תמיד אהב לעשות ספורט, אבל במרבית השנים הוא נהג לרוץ עם קבוצת חברים מקאנטרי גלי הדר", מספרת השבוע דורית גרוסמן. "בשנת 2005 חזרנו ממקסיקו, שם שהינו כמה שנים לצורך עבודה, ושלום הצטרף לקבוצת חברים שהחלה להתחרות בטריאתלונים. הספורט היה חלק מאוד משמעותי בחייו, אבל לא פחות מהספורט הוא אהב את ההווי החברתי שנוצר סביבו: הקפה בלטרון, הנסיעות המשותפות לחו"ל, ההשתתפות בתחרויות, הבדיחות וההומור שנלוו לפעילות הספורטיבית. שלום ויצחק סימון, שנהרג איתו, היו החברים המרכזיים בקבוצה.
"המחויבות של שלום לספורט, ובמיוחד לרכיבה על אופניים, השפיעה כמובן גם על החיים שלנו. הוא לא היה מוכן לוותר על אימונים כי לא רצה לאכזב את החברים, ואני קיבלתי את זה. זה גרם לו הנאה גדולה כל כך.
"אני עצמי לא יודעת לרכוב על אופניים, ושלום ניסה לשכנע אותי ללמוד כדי שנוכל לרכוב יחד. שבוע לפני שנהרג הלכנו יחד לחנות אופניים בראשון כי הוא התעקש לקנות לי אופניים. חזרתי ואמרתי לו שזה מיותר, ושלום אמר למוכר שנגיע שוב בשבוע הבא. אבל זה כבר לא קרה.
"באותן השנים לא היתה מודעות גדולה לסכנה שברכיבה על אופני כביש, לכן לא חששתי כשהם יצאו לרכיבה. ראיתי בספורט הזה משהו אצילי ואהבתי לראות את הלכידות שהיתה סביבו. לצערי האסון שלנו, שנקרא 'הפיגוע של רוכבי האופניים', העלה את המודעות לסכנה. כשאני רואה רוכב אופניים אני מתרחקת כדי להקטין כמה שיותר את הסכנה. כשאני רואה רוכב ללא קסדה אני מעירה בתקיפות.
"האסון שינה לי את החיים, שלא לומר הרס. זה רגע מקולל. שלום היה איש מלא חיים והוא היה השותף שלי לחיים. היינו אז בעיצומו של תכנון טיול גדול עם חברים לדרום אמריקה, לציון גיל 60 שלנו שהלך והתקרב. מאז החיים נעצרו.
"אני בקשר טוב עם חלק מהרוכבים האחרים וגם עם ספורטאים נוספים מקאנטרי גלי הדר, שחלקם היו גם חברים של שלום. חבריו לספורט נענים לכל בקשה שלי, דואגים לי ולמשפחתי. הם יזמו את הקמת האנדרטה במקום התאונה ועזרו לי בבניית פינת הנצחה בבית הקברות בגני אסתר בראשון לציון, שם הוא קבור.
"שלום והחברים שרכבו איתו באותו יום רכבו על פי כל הנהלים. הם רכבו בשול הדרך באור יום. הכביש היה רחב, השול היה רחב, אבל זה לא מנע מנהג חסר אחריות שנרדם על הכביש לרדת לשוליים ולפגוע ברוכבים. חמישה רוכבים נפצעו, חלקם קשה, ושלום וסימון איבדו את חייהם. עונשו של הנהג הדורס היה 26 חודשי מאסר, שמתוכם הוא ריצה שני שלישים ויצא לחופשי. הוא כבר מזמן המשיך בחייו.
"בזמן המשפט הוא אמר שאנחנו המשפחות צריכות לראות גם אותו, וזו אמירה מקוממת מאוד. הוא לקח חיים של אנשים, פגע גופנית ונפשית באנשים נוספים והרס משפחות. הוא ממשיך הלאה ואנחנו נושאים את הצלקות עד היום. אני חושבת שצריך לשנות את תרבות הנהיגה בארץ. לא לחשוב איך אני מתחמק מענישה או מה עלול לקרות לי, אלא למה אני יכול לגרום. כן, כל אחד יכול להרוג!
"האסון האישי שלי גרם לי להצטרף לעמותת 'יד הנקטפים', שפועלת להעלות את המודעות לסכנות שבכביש. אני חושבת שצריך לשנות את תרבות הנהיגה בארץ כך שכל נהג שעולה על הכביש יחשוב מה הוא עלול לגרום ברגע אחד של הסחת דעת או אי זהירות. כל אחד צריך לדעת שהוא יכול להרוג. זו דרכי לנסות למנוע אסון דומה מעוד משפחות של רוכבים".
***
10 ביוני 2005 נהג שחיפש את הטלפון הנייד על רצפת מכוניתו סטה לשולי הכביש צפונית לצומת הדרים, למרכזה של דבוקה שבה 11 רוכבים, ופצע שלושה מהם: חנוך מרגולין, דליה טל ורמי דורון. מרגולין, תושב שדה ורבורג, ספג את הפגיעה הקשה ביותר, הועף לשוליים בכוח רב. שלוש שנים שכב מחוסר הכרה במחלקה הסיעודית של בית האבות משען, כשהוא הולך ודועך, עד שהלך לעולמו. הוא הותיר אחריו אישה, תלמה, ארבעה ילדים ושמונה נכדים, שניים מהם נולדו לאחר פציעתו.
"המוות שלו השפיע על כולם"
"חנוך עסק כל חייו בספורט", מספרת תלמה מרגולין (71). "הוא רכב על אופניו כמעט כל יום, במיוחד בשישי ושבת. הוא היה צעיר ברוחו ובגופו. כשאמרתי לו שהאופניים חשופים לפגיעה הוא אמר לי שעשה הכל על מנת שיראו אותו, כולל מחזירי אור ופנסים מהבהבים. הוא נהג להתעורר מוקדם בבוקר ולצאת לרכוב ואני המשכתי לישון. מעולם לא חשבתי להצטרף אליו, כי אני וספורט לא הולכים ביחד. אבל לא דאגתי. חנוך היה איש צבא, גולנצ'יק, וכאשתו של איש צבא את חייבת לדעת לישון היטב גם כשאת במתח, אחרת לא תישני בכלל. סמכתי עליו שלא יקרה לו כלום. הוא הקרין המון ביטחון.
"ביום חמישי, ערב שבועות, כמה שעות לפני התאונה, הוא היה מאושר שחג ארוך מתחיל והוא יוכל לרכוב כמה שירצה. בבוקר שישי, שעתיים אחרי שיצא, קיבלתי טלפון מאחד החברים שלו. הוא אמר לי בקול שקט: 'קרתה תאונה'. לרגע לא חשבתי שקרה משהו לחנוך. זה נשמע לי לא הגיוני. הייתי בטוחה שמישהו נפצע וחנוך הוא זה שמנהל את מבצע הפינוי ולכן יאחר הביתה. כשהוא אמר לי שחנוך נפצע ולוקחים אותו לבילינסון וכדאי שאגיע הבנתי שזה חמור כי לשם לוקחים פגיעות ראש.
"בדרך שמעתי בחדשות שרוכב האופניים שנפצע נמצא במצב אנוש. הוא מעולם לא שב להכרתו. שלוש שנים וחצי חיינו בין תקווה לייאוש. הייתי כל הזמן לצידו, יום ולילה בבית לווינשטיין, כבר היתה לי הכשרה של אחות ראשית. הילדים והנכדים הגיעו לבקר, ולא אשכח לעולם כיצד אחד הנכדים שאל אותי: 'סבתא, למה סבא לא עונה אף פעם?', אני לא חושבת שנשארה עין אחת יבשה בקרב כל הנוכחים בחדר. אחרי שלוש שנים וחצי הוא נפטר מסיבוך של דלקת ריאות.
"המוות שלו השפיע על כולם. קבוצת הרוכבים שלו התפרקה, אני עזבתי את שדה ורבורג לדירה קטנה בכפר סבא, ובתי מיכל החליטה בעקבות המקרה להפוך לתובעת משטרתית. בכל פעם שאני רואה רוכבי אופניים אני מפחדת להתקרב אליהם וחוששת על כל אחד ואחת מהם. אני לא מאשימה אף אחד, אפילו לא את הבחור בן ה־28 שפגע בו. זה היה טראגי גם עבורו. אין לי ספק שהמצב חייב להשתנות: חייבים לבנות תשתית מתאימה לרוכבים ולהעניש ביתר שאת נהגים שמדברים בסלולרי בזמן נהיגה".
***
18 באוקטובר 2018 יגאל סעדון (52), שיפוצניק ממושב ברכיה, יצא לקניות באשקלון על האופניים החשמליים של בנו. צעיר ממושב בית שקמה, אחד מחבורה של רוכבים על אופנועי שטח, רכב על אופנוע ללא רישיון ותחת השפעת סמים, פגע בסעדון ונטש אותו בשטח פצוע קשה. לאחר מותו של סעדון הסגיר הנהג את עצמו למשטרה. נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בלבד לאחר שחתם על הסכם טיעון. סעדון הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים.
"לא עושים מספיק בשביל להרתיע"
"הדבר הכי מדהים הוא כמה יגאל הזהיר את הילדים מפני סכנות האופניים החשמליים ומפני נסיעה בכבישים, כי אצלנו באזור, בהיעדר אכיפה, יש נהגים שנוסעים במהירות רבה", אומרת גלית סעדון (45). "לכן יגאל נסע בשטח בעצמו, 20 דקות באופניים מהבית לאשקלון, בלי בעיות חניה. מעולם לא העליתי בדעתי שהוא עלול למצוא כך את מותו. בטוח לא כשמדובר באדם כל כך זהיר ואחראי".
"הדבר הנורא הוא תפקוד המשטרה במקרה הזה. את ההודעה על כך שקרה לו משהו קיבלתי באפליקציית צבע אדום של הבן שלי, שהראה לי את האופניים שלו מרוסקים וזרוקים בשטח. הילד והאחים שלו זיהו את המקום שבו היו מוטלים שני חצאי האופניים ורצו למקום. הם מצאו שם את המשקפיים של יגאל שבורים על הקרקע. השוטר שהיה במקום ביקש מהם את הטלפון שלי. רק כשחלפו 24 שעות הגיעו אלי להסביר מה קרה שם.
"מאז אני לבד עם הילדים, החיים השתנו לגמרי, והכי גרוע, כאילו כלום לא קרה, כאילו לא למדו כלום ממה שקרה ליגאל והתאונה הבאה היא רק עניין של זמן. אתה שומע את רכבי השטח, הטרקטורונים והאופנוענים ממשיכים להשתולל גם ברחבות של המושב וגם בשטח ואין אכיפה. אפילו העונש של הבחור שדרס והחברים שלו שנמלטו מהמקום היה מגוחך. למה הפרקליטות לא מחמירה בענישה כדי להרתיע את הפושעים הללו? בעיניי זה רישיון לרצוח בחסות החוק. למה שיפחדו בכלל לעשות את זה? לא רק שלא האשימו אותו בהריגה, גם לא האשימו אותו בהפקרה, כי בפרקליטות טענו שלא מדובר בהפקרה קלאסית. זה נורא בעיניי שבעניינים כאלה מדקדקים. אבא לחמישה ילדים מת והם מבדילים בין הפקרה להפקרה קלאסית".
כך נציל את רוכבי הכביש
"כבר 25 שנים אני מבצע מעקב אחר הסיבות למותם של רוכבי אופניים", אומר גיא חלמיש, עורך מגזין האופניים BIKEPANEL. "ב־25 השנים האחרונות נהרגו 50 רוכבי כביש ספורטיביים בתאונות עם רכבים. ב־2019 נרשם מספר שיא של חמישה הרוגים מקרב רוכבי הכביש בישראל. אחרי התאונה שבה נהרג דויד גומבין התחלנו להכין סרט לזכרו. בעודנו עורכים את הווידיאו הגיעה הידיעה המרה על מותם של יניב לוגסי ותומר וינשטיין".
לדברי חלמיש, מאז שנת 1996 שישה רוכבים נהרגו בכבישים משניים, בעוד 80 אחוז מן ההרוגים רכבו בכבישים בינעירוניים ראשיים ישרים, עם שני נתיבים לכיוון, גדר הפרדה במרכז ושוליים רחבים. "מאפיין התאונה הטיפוסי הוא פגיעת רכב מאחור עקב סטייה במהירות גבוהה של נהג רשלן. המסקנה היא שחשוב להימנע מרכיבה בכבישים ראשיים ולהעדיף רכיבה בכבישים קטנים, מפותלים ומעוטי תנועה, שמשפרים משמעותית את בטיחות הרוכבים. הקמת מסלולי רכיבה לצד הכבישים הראשיים היא אינטרס ציבורי: היא תשפר את בטיחות הרוכבים, תפחית פקקים, תשפר את בריאות הציבור, ותגביר מעבר לתחבורה לא מזהמת".
