"הרגשתי שסוללים לי את הדרך למוות", מספר השחקן והמחזאי גיא באומהקר (30) כשהוא נזכר בתקופה הקשה בחייו, אשר היו בה התמכרויות לסמים, טרגדיות ואובדן אישי ולחימה בעזה במבצע עמוד ענן ובעופרת יצוקה.
באומהקר הביט פנימה לתוך נפשו, יצא מחוזק וכתב מחזה בכיכובו – "ג'אז בקו הבלגי". בימים האלה הוא מוצג במרכז צוותא לתרבות ולאמנות בתל אביב שבו מועסק באמוהקר בתפקיד סדרן בחמש השנים האחרונות.
"לא רציתי לכתוב סתם למגירה", הוא מסביר. "הרעיון למחזה הגיע לאחר גיוסי למילואים, והוא מדבר על פוסט־טראומה. הייתי בתקופה של התמכרות לסמים שהחלה מיד לאחר החזרה מהטיול למזרח. בהמשך פוטרתי מעבודה בחברת אשראי גדולה, איבדתי את סבתי ואת דודי וגויסתי למלחמה כמילואימניק".
באומהקר נדחה כשחקן באין־ספור אודישנים לא מוצלחים, אבל בסופו של דבר הצליח להשתחל לתעשייה מהדלת האחורית ולסגור מעגל. המחזה שלו עוסק בהתמודדות של ברק, לוחם שנשאר מעבר לקווי האויב ומנסה לשרוד עם כלבת התקיפה שלו ג'אז.
"דריכה במקום"
באומהקר נולד וגדל באריאל. בתיכון למד במגמת הקולנוע בכפר הירוק, ולצבא התגייס בתפקיד לוחם ביחידת כפיר. חלומו היה להיות שחקן, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשלב הזה.
לאחר שהשתחרר מצה"ל יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק, ועם שובו החל בלימודי משחק אצל ענת ברזילי ובו־בזמן למד בשיטת שבק (טכניקת משחק מול המצלמה). הלימודים נמשכו שלוש שנים.
באומהקר חווה התמכרות קשה ומורכבת לסמים במשך ארבע שנים. "כתיבת המחזה הייתה התמודדות עם פוסט־טראומה ומתוך ידיעה שאני במקום לא טוב עם עצמי", הוא אומר.
"כשהשתחררתי מהמילואים הכלבים שלי היו היחידים שהיו שם בשבילי. זאת הייתה תקופה קשה של התמכרות ודריכה במקום. הכלבים היו חזקים ותמיד חיבקו והיו עצובים בגללי. הם הרגישו שאני חולה".
אילו חוויות קשות חווית במבצע עמוד ענן?
"העניין של הפוסט־טראומה מקושר אצל הרבה אנשים להלם קרב, וזה לא בהכרח ככה. את הפוסט־טראומה עברתי בעיקר מהתמודדות עם אובדן של סבתא שלי והדוד שלי וחוסר הוודאות של עתידי המקצועי.
"הייתה בי הרגשה של חרדה גדולה שאני יוצא למבצע ולא חוזר ממנו. חלק מהבעיה קשור ללינץ' שעברתי בגיל 14 על ידי חבורת נערים שיכורה. הם כמעט הרגו אותי במכות במשך שמונה דקות. לבסוף הצלחתי לברוח וניצלתי. באמת הרגשתי שאני עומד למות. ההרגשה הזאת התעוררה מחדש במבצע עמוד ענן".
איך נראו חייך בתקופת ההתמכרות?
"איבדתי המון מהמשקל שלי והיו לי נדודי שינה קשים. לא ראיתי את עצמי שורד בלי להשתמש בסם. הגעתי למצב של תת־משקל ולא יכולתי לעמוד על הרגליים שלי. כל היום הייתי נתון להשפעה של הסמים, וכל הזמן הזה לא יכולתי לעבוד.
"למרות שלמדתי חיי סבבו סביב הסמים. נאלצתי לקחת הפסקה בזמן הלימודים כדי להיגמל. בזמן השימוש היו לי הזיות כאילו יש לי בראש 12 אישיות שמדברות בבת אחת וצוחקות עליי על כך שהגעתי למקום כזה של חוסר אונים. העניין של הפוסט־טראומה זה ערפול של זיכרונות מהעבר שמתנקזים בבת אחת, כמו שאני מציג בהצגה".
איך התמודדו המשפחה והחברים עם המצב?
"בהתחלה בחרתי להיות בודד כי פחדתי להזיק לאנשים, היו לי התפרצויות זעם עם עצמי, על זה שאני לא רגוע וכל דבר קטן גורם לי לאבד שפיות, מערבולת של רגשות. המשפחה תמיד הייתה איתי ורצתה לעזור, אבל לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי. בהמשך המשפחה דחפה אותי ללכת לגמילה".
אתה רואה את עצמך חוזר לסמים?
"אני לא יכול לחזור לשם ועדיין משלם מחיר על התקופה הזאת. מבחינה כלכלית יש לי עוד חובות, ויש עוד אנשים שאני לומד לתקשר איתם מחדש. הסמים פגעו בכל מישור בחיים שלי".
קרוב, רחוק
אחרי שהשתקם באומהקר הוא גיבש את המחזה שהיה רעיון בלבד במשך שנים. "במקביל התחלתי ללמוד אצל רועי מליח רשף, והוא נתן לי ארגז כלים נרחב לכתיבה", הוא מספר. ואולם רצונו של באומהקר להשתלב בתעשייה עדיין היה בגדר חלום רחוק, והוא התקשה להתמיד בעבודה יציבה.
לפני חמש שנים בערך הוא החל לעבוד כסדרן בצוותא, ואף שהחלום עדיין היה רחוק מהגשמה, כעת היה כמעט במרחק נגיעה.
"בהתחלה לא חשבתי שזה ייתן לי פתח לעבודה כשחקן", הוא מציין. "השתתפתי בהרבה אודישנים וקיבלתי תשובה שלילית. לא חשבתי שהעבודה כסדרן תיתן לי איזו נקודת פתיחה מיוחדת, אבל היא כן אפשרה לי להיות קרוב למקצוע ולראות איך הדברים מתנהלים".
בד בבד עם עבודתו כסדרן החל באומהקר להתמקצע בניהול הצגות ובעזרה לבמאים. "התחלתי בהצגות ילדים אצל ענת ברזילי ואחר כך בהפקות פרטיות", הוא אומר, "ואז תפסתי תאוצה בהפקות בניהול עצמי וכבר עשיתי יותר מ־15 כאלה".
אתה לא מתייאש מהחלום שלך להיות שחקן ומהאכזבות שאתה חווה שוב ושוב?
"זה חלק מהמקצוע. צריך להבין שכמעט בכל אודישן שניגשים אליו סיכויי הקבלה נמוכים מאוד כי נבחנים איתך עוד 50 שחקנים. זה מקצוע תחרותי מאוד. מעבר ליכולת המשחק יש 'טייפ קאסט' של הקרבה לחזון של הבמאי וההפקה. נכון שבהתחלה זה כאב לי, אבל למדתי לקבל את ה'לא'".
באומהקר מספר שבגלל ה"לא" ששמע פעמים רבות כל כך הוא שאל את עצמו מדוע הוא מתחרה על תפקידים שאנשים אחרים יוצרים במקום ליצור לעצמו משהו אישי משלו.
"במשך שנים, ואפילו בזמן לימודי משחק, כתבתי מערכונים ותסריטים ארוכים, אבל הכול לעצמי", הוא אומר. "לא היו לי כלים לפתח את זה או להיכנס למסגרת מסוימת עם חברים שהם שחקנים ולהביא משהו אישי שלי. בהמשך הבנתי שלכתוב משהו למגירה לא משרת אותי אלא תוקע אותי במקום".
"ברק זה אני"
באומהקר מספר כי בשבע השנים האחרונות היה מעורב בסרטי סטודנטים רבים ומלבד עבודתו כסדרן שימש גם עוזר במאי ומנהל הצגות תמורת שכר "מגוחך".
"כשהייתי בן 24 הפסקתי את השימוש בסמים לאחר טיפול שעברתי", הוא אומר. "העדפתי להיות פעיל ולא לחזור למעגל הסמים".
איך הפך המחזה מרעיון להצגה?
"אמרתי לעצמי שחבל לחכות למישהו שיקבל אותו ועדיף שאפיק את הפרויקט בעצמי. שלחתי את המחזה לבמאי אברהם שלום לוי, והוא רצה לצאת איתי לדרך. הוא הבין שהמחזה נכתב מכאב של פוסט־טראומה, שהוא נושא שלא מטופל מספיק. זאת הצגה שהדרמה בה עוברת בהרבה תנועה ואקשן".
ספר קצת על המחזה.
"מדובר בבחור בשם ברק, לוחם יחידת העוקץ שחווה אובדן. הוא מאמן את כלבת התקיפה שלו ג'אז והם יוצאים למשימה בשטח האויב.
"לאחר שהיחידה נפלה בשטח ברק וג'אז מנסים לחזור לגבולות המדינה, אבל הוא דרך על מוקש ולא יכול לזוז מהמקום. בשלב הזה זיכרונות העבר מציפים אותו, וג'אז מגינה עליו ורוצה שהוא ימשיך להילחם".
איך הגיבו בצוותא למחזה?
"אמרו שהוא עוצמתי ומרגש מאוד. עד אז הם לא ראו אותי כשחקן. הדמות של ברק זה אני, זה סיפור חיי, והאירועים קשורים לחיים שלי".
בעבודה ידעו שאתה עוסק בזה?
"לא הרבה הכירו אותי כשחקן ומחזאי. היה לי קשה מאוד לשווק את עצמי ועדיין קשה לי. אני חושב שזאת בעיה של הרבה שחקנים שמתקשים לשווק את עצמם כיוצרים".
המחזה שדרג אותך כלכלית?
"אני עדיין לא רואה ניצנים של רווחים כלכליים, אבל זה משהו שהייתי חייב להוציא לעולם, גם אם לא אקבל עליו תמורה כלשהי".
אתה מתכוון להתפטר מתפקיד הסדרן?
"אני אוהב את העבודה ואוהבים אותי מאוד. קידמו אותי ונתנו לי מקום ובית להופיע עם ההצגה".
מה החלום הבא שלך?
"להמשיך ליצור ולרפא אנשים באמצעות היצירה שלי. מעבר לעניין של קריירה, משפחה, ילדים ופרנסה בתחום, אני רוצה לעבוד כשחקן בטלוויזיה".
