הוא שם מחייב, אני חושבת בדרך לפגישה איתו ולא יודעת לצפות מאין תבוא הסערה. אני מתכוננת לפגישה בתנופה, בסחרור, בטמפרמנט שאין לו מעצורים, אבל שום דבר מאלה אינו קורה בשולחן הקטן בפינה הקטנה בבית הקפה שישבנו בו.
עומר געש (36) מאופק. סערה, כמו שאבין עוד מעט, יש רק בתוכו. וכשהיא יוצאת החוצה ומקבלת ביטוי במילים או בתמונה, גם אז היא נשארת מאופקת מאוד.
בימים האלה געש מציג תערוכה בגלריית הוראס ריכטר ביפו ובה 11 צילומי פורטרטים של שש מלכות דראג ובהן סוזי בום, ז'קלין ויזו, קימברלי סוואן, נונה שלאנט, אריקה היסט, אריקה היסטאריקה ג'נדאריקה מיס אמריקה ועסיס ד'אורנג'. געש, צלם עירום, צילם את מלכות הדראג בלי בגדי המלכות.
למה?
"לפני כשנתיים הצגתי 28 עבודות צילום משותפות לי ולדוד ד'אור. בצילומים הופיעו דמויות עירומות שיושבות על קנבס. על הדמויות האלה צייר דוד.
"זה הבסיס למחשבה שנולדה בשנה האחרונה על תערוכת צילומים שמפשיטה את עצמנו ממסכות. חשבתי שאוכל למצוא את זה עם מלכות הדראג".
היית דראג פעם?
געש מחייך. "פעם אחת".
מתי?
"לפני כמה שבועות. מרוב כל מופעי הדראג שצרכתי התחלתי להרגיש שגם אני רוצה לנסות לעמוד על במה לבוש בתלבושת גרנדיוזית ולשיר. קיבלתי הדרכה מדראגיסטיות, ולפני שבועיים זה קרה.
"עליתי על הבמה בלבונטין 7 לבוש בחצאית, שכמייה שחורה, חזייה ופאה שחורה־כסופה ושרתי שיר מהמחזמר WICKED - את Defying Gravity. בחרתי את השיר הזה מתוך אהבה אליו, אבל גם בגלל התוכן שלו. הוא מדבר על דמות שנמצאת במקום שקשה לקבל אותה ומחליטה שהיא עושה את הדרך שלה למרות שזה ירחיק אותה מהסביבה הטבעית שלה. התחברתי לסיפור של השיר הזה".
ואיך היה?
"זו היתה חוויה מדהימה וכיפית וכנראה חד־פעמית. היא גם נתנה לי מבט על העולם של מי שאני מצלם. לא בכל תחום שמצלמים רוצים להיות בדמות, אבל במקום הזה הסתקרנתי.
"אף אחד לא ביקש ממני לעשות את זה או אמר לי שזה צריך להיות חלק מהתהליך לפרויקט שצילמתי. זה פשוט עוד משהו שרציתי לגעת בו והסתדר נכון עם התזמון של הפרויקט".
מסמיק ומצלם
געש נולד בפרדס כץ לאב שהיה איש צבא קבע בחיל הים ולאם שעבדה בתפקידים ניהוליים בבתי חולים. בילדותו עברה משפחתו לחיפה ובה הוא גדל עד המעבר למושב הבונים. בגיל 14 הבין שהוא נמשך לבנים אבל לא גילה לאיש.
"הייתי חלק מהחבר'ה", געש מספר, "אבל לא הכי מקובל, או יותר נכון שייך לחנונים ורציתי להיות אחר. יש משהו פיזי מאוד בילדי מושב, ואני הייתי ילד רזה וביישן. לא רציתי שיראו את הגוף שלי, גם לא בני משפחתי.
"כשבגרתי היתה לי בעיה אחרת - מקלחות משותפות. ויתרתי על שבוע גדנ"ע כי פחדתי שהילדים האחרים יראו שסיטואציית העירום מרגשת אותי מינית. ייתכן שכל ההדחקות והחישובים שעשיתי גם הזיקו לי מבחינה חברתית".
כשהגיע לגיל שבו עמד ללמוד בתיכון עברה משפחתו לבנימינה, וגעש התחיל ללמוד בתיכון מקצועי בגבעתיים במגמת אדריכלות. הלימודים בה נמשכו שש שנים, עד כיתה י"ד.
"אלה היו שנים שהיו בהן חוויות מיניות וחוויות יצירה. אהבתי את בית הספר מאוד ואהבו אותי. מצאתי את המקום שלי ואז הבנתי שאני צריך לעשות משהו שקשור לאסתטיקה ויזואלית".
בתקופה ההיא יצאת מהארון?
"לא מיד. בתיכון עדיין היו לי התנסויות עם בנות, ובתחילת י"ב אפילו היתה לי חברה למשך כמה חודשים. רק בסוף י"ב נכנסתי לצ'אטים באינטרנט ונפגשתי עם נערים בגילי וגם יצאתי לבלות במועדוני גייז בתל אביב. לקח לי זמן לספר להורים, אבל בסופו של דבר סיפרתי להם. הם קיבלו את זה טוב ורק ביקשו ממני לשמור על עצמי".
בעזרת התמיכה מהוריו מצא געש את הדרך לגלות מחדש את גופו. הגילוי הזה קרה בחוג לריקודים סלוניים.
"יש משהו אסתטי בריקודים, פייק תאטרון כזה. אפשר להמחיש יצרים מיניים דרך ריקוד לילדים שלא יודעים מה זה. המקום הזה חיזק את הדימוי שלי כי עד אז הייתי ילד שמסמיק מכל דבר, אפילו לא רציתי להקריא את ההגדה בפסח כי התביישתי.
"פתאום אהבתי את מה שנוצר בי, ואחר כך זה בא לידי ביטוי בצילום שלי את עצמי. תיעדתי את מה שהשתנה בי. גבהתי והפכתי קצת יותר מעוצב גופנית".
לאחר שהשתחרר מצה"ל היה לגעש ברור שהדרך שלו מוליכה לבצלאל. הוא התקבל לחוג לתקשורת חזותית והצליח מאוד. חלק מההצלחה יש לייחס לצילומי העירום שלו עצמו.
"בהתחלה צילמתי את עצמי בקטע מחקרי־תיעודי. הצילום היה אובססיבי במידה מסוימת. לקח לי זמן להירגע ולהפסיק לצלם את עצמי בעירום. היום אני כבר כמעט לא עושה את זה", מסביר געש.
באיזה אופן צילמת את עצמך ובאילו מצבים?
"זה השתנה. במעונות הסטודנטים, בבית או בלוקיישן אחר שהייתי הולך אליו במיוחד ומצלם. הייתי עומד עירום מול המצלמה. בטבע בדרך כלל נשכבתי על דשא או על סלע. לא בחרתי בפוזות דוגמנות אלא להיות בסביבה שאני נמצא בה בעמידה, ישיבה או שכיבה".
מה רצית לגלות בעצמך בצילומים האלה?
"גם בעצמי, ובהמשך גם בפריים הכללי, עניינו אותי השינויים - איך הגוף משתנה, מתפתח וגדל. ככל שהמשכתי לצלם כך הלך העניין שגיליתי בגוף שלי ופחת ושמתי דגש רב יותר על הפריים, האור, זוויות הצילום. התיעוד שלי את עצמי כבר היה פחות חשוב.
"החקירה הזאת גרמה לי להבין את החיבור שלי לצילום. גם הבנתי מה מעניין אותי לצלם. רציתי לצלם דמויות כחלק מהסביבה שלהן. הגוף הפיזי של המצולם הפך להיות פחות אובייקט מיני ויותר חלק ממכלול של הפריים.
"אני רואה בעירום משהו חברתי, לא מיני. לפעמים בגלל הראייה הזאת יש תגובות כאילו מדובר בצילום לא אותנטי. אני עוד מחפש דרך לביים תמונות ובכל זאת להשאיר את הפריים אותנטי".
בתום הלימודים הפך העיסוק של געש בעירום יותר ויותר דומיננטי ונוכח בחייו. "התחלתי לצלם חברים, אנשים, כל מי שהיה בסביבה", הוא מספר.
האמנות שאבה אותו. באותו הזמן לא היה לו פנאי לשום דבר אחר - לא חברים, לא בני זוג. שתי מערכות יחסים בעלות חשיבות לא עמדו בלחץ וקרסו.
"הייתי חוזר מיום עבודה בשתיים בלילה. ביליתי המון בצילום ופחות בזוגיות", הוא מודה. "גם כל ההתעסקות הזאת בעירום, תחום שיש בו פיתויים, יצרה בעיות בזוגיות".
מנומר ומנומק
על עבודת צילומי הדראג עבד געש בסטודיו שלו במשך חודש וחצי. את הדראגיסטיות הוא בחר אחרי שהלך לראות הופעות שלהן.
"ניסיתי לייצר מגוון גדול שייתן ייצוג גם לליינים השונים של ההופעות וגם לכמה שיותר דראגיסטיות יש מלכות דראג שעושות את המופע קלאסי - ליפסינק; יש מלכות דראג שמשחקות על הזהות המגדרית ויש בהופעות שלהן יותר העברת מסרים ופחות בידור פופי; יש מלכות דראג שמופיעות רק באירועים פרטים ולא עולות על במה, ויש מלכות דראג שעושות יותר סדנאות איפור או סיורי אמנות ואופנה בעיר.
"ניסיתי לתת ייצוג לכל ליין. אחרי הופעות שראיתי ביקשתי להיפגש עם מלכות הדראג שצדו את העין שלי. ישבנו, דיברנו, היכרנו. בנינו יחד קונספט".
דראגיסטיות הן דבר גרנדיוזי. הצילומים שלך די קטנים.
"כרגע כל צילום הוא בגודל 50 על 70 ס"מ מלבד אחד שהוא מטר על 70 ס"מ. זה עניין של עלויות. אם יכולתי הייתי עושה את הדראגיסטיות גדולות יותר".
היה רגע מסוים בעבודה על הצילומים שהוא השיא מבחינתך?
"כשיצרתי את הפרויקט עם נונה, הדמות בעלת הרקע הצהוב המנומר, היה משהו מיוחד בצורת העבודה איתה. נונה התעקשה לשמור על ה'אני' שלה והיתה מעורבת מאוד בצילום עצמו, בסגנון שלו ובבחירת הלבוש שלה.
"דרך זה הבנתי שלכל מלכת דראג יש דרך ביטוי משלה ואי אפשר לבחור במקום המצולם, שהוא גם אמן, איך להיות מוצג. במקרה כזה צריך לדבר עם האמן ולזקק איתו את מה שמייצג אותו הכי נכון. חוץ ממנה היו הרבה מצולמות שרצו להיות מעורבות ובחרו לעצמן את הלבוש. היו גם כאלה שהחליטו לא להסיר שיער גוף, וגם את זה רואים בצילומים.
"התובנה הזאת חזקה מאוד מבחינתי, ואני חושב שהיא נכונה לצילומים מכל הסוגים. צריך להבין את מהות המצולם".
איזה עירום רצית שאנשים יראו כשהם מסתכלים על הצילומים שלך?
"מדובר במלכות דראג. הייתי רוצה שהרושם הראשוני של המסתכל יהיה משהו כיפי - דמות צבעונית, נוצצת ושמחה שנשארת כזאת גם בלי הבגדים הגדולים של ההופעה. העירום של דמויות כאלה, כמו הדראגיסטיות, אומר לנו שכולנו דומים".
יש אמן שאתה מתחבר אליו במיוחד או כזה שאתה רוצה להיות כמוהו?
"יש משהו בפורטרטים הראשונים של ספנסר טוניק, שהיה תופס אנשים באמצע העיר בצורה פשוטה. הם קסומים מאוד בעיניי. גם ריאן מקינלי.
"הוא צלם שחקר קבוצות והתלווה אליהן כדי לתעד אותן ברחבי ארצות הברית, וגם אצלו התפיסה של עירום היא חברתית מאוד ורומנטית. ויש גם צלמים יותר אדג'ים כמו רוברט מייפלת'ורפ ודייוויד לה־שאפל שתמיד יהיו אייקונים".
כל המצולמים שלך הם גברים.
"אני גיי, קל לי להבין איך לתפוס נכון גוף גברי. הגוף הגברי מסקרן אותי יותר. אני לא מוצא אתגר או אסתטיקה בגוף נשי. לא שלא צילמתי נשים בעבר, אבל אני מעדיף לצלם גברים".
ומה הפרויקט הבא?
"יש שני פרויקטים על הפרק. הראשון הוא צילום קבוצות של אנשים בטבע, הרחק מהסטודיו. אני רוצה לשבור את שגרת היום־יום והמעצורים שיש לכולנו ולקחת כמה חבר'ה ולצלם אותם במקומות שונים ברחבי הארץ.
"הכיוון הוא יצירת חוויה של פשטות, של אמת חברתית שלא מנסה לעשות פוזות. אני חושב על ציורים רומנטיים כמו ציורים של נערים על גדות נהר - הם במקרה בעירום, אבל זה לא הנושא המרכזי. אני רוצה לתפוס פריים שהאנשים בו עירומים אבל בתנועה, משהו שכולל בתוכו גם סביבה מעניינת".
והפרויקט השני?
"את הפרויקט השני אצלם זמן קצר לפני חגיגות מצעד הגאווה הקרוב בתל אביב. אנסה לחבר בין העולם שלי כמעצב גרפי, שזאת העבודה שאני מתפרנס ממנה, ותפיסת העירום שלי כמו שהיא באה לידי ביטוי בצילומים שלי.📷
"אני רוצה לחבר את העירום החברתי לאמנות שימושית וכבר יצרתי דגמים לווילונות אמבטיה, מצעים, כוסות, שעונים, טפטים לקירות. השלב הבא הוא ליצור חדר קונספט, מעין פופ־אפ שיכבוש חלל שלם, באחד הבתים המיועדים להריסה בעיר.
"בחזון שלי דוגמנים יסתובבו בחלל של הבית הזה, שיהיה צבוע בצבעים עזים, ובכל חדר הם ידגמנו פריטים אחרים, אבל החלום הזה עדיין רחוק מאוד".
