מתברר שכדי לגור בארמון לא חייבים להיות מלך או מלכה. תשאלו את מולי שלופר, קיבוצניק מרמת הכובש, שמדי לילה נרדם במיטת אפריון, ובבוקר שותה קפה מתחת לנברשת בת 180 שנה ותקרה מעוטרת בשלל צבעים, כשהוא מוקף בחפצי אומנות ובעתיקות.
הארמון הזה, שבו גרים שלופר ואשתו אופירה אלון, נראה מבחוץ כעוד בית ישן ושגרתי בקיבוץ. מבפנים, לעומת זאת, התחושה היא כאילו הזמן עצר מלכת, והגענו אל ארמון אירופי מהמאה ה-18.
"אנשים נשארים פעורי פה כשהם נכנסים לבית שלנו", אומר שלופר (72) מהנדס אלקטרוניקה. "כולם כאחד שואלים: מההה? מה זה? הכל אתה עשית? וואו, אז אתם גרים בארמון? שואלים אותנו גם, איך כילד בקיבוץ שאבתי השראה לעצב ארמון בסגנון אירופי? איך הכל תלוי על התקרה ולא נופל?".
"כולם גם שואלים, איך עשרה נכדים רצים ומשתוללים בארמון ולא שברו כלום?", מוסיפה אשתו אופירה, שעובדת כמנהלת מכירות ברשת מלונות דן.
"אנחנו מספרים, שהם יודעים לרוץ ולהשתובב בין כל הפריטים, ועד היום נשבר רק כד אחד".
ילדות בקיבוץ
הארמון, שזכה לשם "פריחת החיים" — כי איך אפשר שארמון יהיה חסר שם — נפתח רשמית לסיורים לקהל הרחב לפני כחצי שנה.
במהלך הביקורים במקום, שלופר מספר על תהליך בניית הארמון שנמשך שלוש שנים, וגם על ההיסטוריה הפרטית שלו, שמתכתבת עם ההיסטוריה של המדינה.
שלופר נולד בקיבוץ רמת הכובש, כבנם של אגון, שעלה מגרמניה, ושל פסיה, שעלתה מפולין. אביו, שעסק בעיצוב ובדקורציה, נהרג במלחמת העצמאות, בעת ההגנה על הקיבוץ בקרב עקוב מדם. שלופר, שהיה אז בן שנה וחצי, פונה מהקיבוץ עם אחיו ישראל ז"ל, ויתר הילדים הקטנים. אמו נפצעה במהלך התקפת טרור של ארגון פת"ח על הקיבוץ.
שלופר מעולם לא היה ילד קיבוצניק אופייני. מגיל צעיר הוא נמשך לתחום האסתטיקה. כילד, הוא הביט במשך שעות בגלויות מארצות רחוקות ובמגזיני נשים מחו"ל, ולימד את עצמו לתפור, לרקום, לצייר, לבשל ולאפות. עד היום ציורים, פרסקאות, פסלים ואוספים של שלופר הילד פזורים ברחבי הקיבוץ.
הוא גם סירב ללבוש את הבגדים הזהים שלבשו ילדי הקיבוץ, שנתפרו מאותו גליל הבד, וביקש מאמו לקנות לו בגדים מחוץ לקיבוץ. הוא שירת צבא כמש"ק קשר בחיל השריון במלחמות ששת הימים, יום כיפור ולבנון. בלילות, כשכולם סביבו נרדמו, נהג לגלף בסכין צבאי פסלים ודמויות מאדני רכבת שמצא.
עם סיום שירותו הצבאי, ביקש שלופר לממש את חלומו וללמוד אדריכלות, אולם הקיבוץ סירב, והוא נשלח ללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, בתואנה שזה מקצוע מועיל למקום. בתום הלימודים, הוא עבד כממונה על ענף החשמל והתקשורת בקיבוץ, ומאוחר יותר כמהנדס בחברת תדיראן, עד צאתו לפנסיה לפני כארבע שנים.
הקמת הארמון
למרות זאת, בכל השנים הללו לא דעכה משיכתו ליופי ולאסתטיקה, ובשעות הפנאי שלו הוא שיפץ ועיצב רהיטים ואסף עתיקות בשוקי פשפשים בחיפה, ביפו ובטיולים ברחבי העולם.
"קניתי, למשל", הוא מספר, "רגלי שולחנות וכיסאות שבורים, והרכבתי אותם לרהיט בעל אופי עתיק. שעונים שבורים חזרו לחיים, מנורות שהיו כאבן שאין לה הופכין שבו להאיר בחום וביופי".
בטיוליו באירופה שלופר למד גם אצל בעלי מלאכה באיטליה ובאנגליה, ורכש מיומנויות עיצוב ושיטות עבודה עתיקות, ובעזרתן כיום הוא מגלף בעץ כל מיני צורות, בעיקר פרחים צבעוניים וכרכובים שמעטרים את ביתו. בנוסף, הוא בנה כלי עבודה עתיקים המשמשים אותו לפיסול יצירותיו בעץ.
"קיבלתי השראה לעיצוב בעץ", אומר שלופר, "מהארמונות ומהכנסיות שראיתי באירופה".
למעט שתי ספות, שנוצרו בשנות ה-40 ונקנו בשוק הפשפשים, כל הריהוט בארמון נבנה, שופץ ועוצב על ידו, כולל מיטת האפיריון בחדר השינה ושידות העץ הרבות, הכרכובים והתקרות המעוטרות. אחד הפריטים המרשימים שיצר שלופר הוא כד פרחים גדול, שכל פרחיו הצבעוניים עשויים מעץ. העבודה עליו נמשכה כשנה.
"רוב העצים ששימשו לעבודות העיצוב", מספר שלופר, "הגיעו מאיסוף עצים מ'צפרדעים' — מכלי אחסון של נגריות בדרום תל אביב. צבעתי עצי לבנה, אורן בוק ועוד, והפחתי בהם חיים חדשים. אני גם מגדל בחצר הבית את שיח הטֶקוֹמִית, ומשתמש בענפיו ליצירות שלי, אחרי שכל ענף מיובש לשנתיים ומשולב בעבודות".
בין הפריטים העתיקים שמעטרים את הארמון ניתן למצוא נברשת בת 180 שנה, קופידון מהמאה ה-15 שהיה תלוי בכנסייה באיטליה, וחמישה שעונים עתיקים. אחד מהם, המשולב בקופידונים ומורכב משלוש יחידות עשויות שיש וברונזה, נוצר ב-1760.
איפה מצאתם את השעון הזה?
"נסענו לטייל בעקבות יאיר גרבוז, שחי בפאריז, והמליץ לבקר בשוק פשפשים שמחוץ לעיר. ברגע שראינו את היצירה התאהבנו בה. כשהגענו הביתה, ראינו בתחתית היצירה הקדשה באיטלקית שכתב גבר לאהובתו".
מתברר, כי משקלו של השעון 30 ק"ג — לא בדיוק פריט שניתן לארוז במזוודה בין הנעליים לתחתונים. "בנסיעותינו לחו"ל", מספרת אופירה, "מולי לוקח אתו תמיד כלי עבודה, למקרה שיצטרך לפרק או להרכיב חפצים מיוחדים. גם במקרה הזה, מולי פירק את השעון לשלושה חלקים, וקנינו מזוודה קטנה מיוחדת כדי להביא את היצירה הביתה. אנחנו לא נוסעים עם משקל רב לחו"ל, כי אנחנו יודעים שנרצה להביא דברים, אז אנחנו מעדיפים לקחת פחות בגדים, ומסתדרים תמיד. אנחנו גם לוקחים אתנו תמיד משקל, כדי לשקול את המזוודות לפני שאנחנו טסים הביתה, כדי שלא נחרוג מהמשקל המותר".
ויש גם חפץ היסטורי נוסף ששלופר השתמש בו, דווקא תוצרת הארץ. מדובר בדלתות ארון הבגדים של בני הזוג יצחק ולאה רבין ז"ל הפכו לדלתות כניסה מעוטרות לחדרי השינה. "מצאתי את הדלתות האלה לפני 27 שנה בשוק הפשפשים ביפו, אצל מוכר שאני מכיר", אומר שלופר. "אחרי שהחלטתי לקנות אותן, הוא הראה לי מכתב מלאה רבין, שמצהיר שהדלתות הן מהארון שלה ושל יצחק".
בית פתוח
בני הזוג החליטו לפתוח את הבית לסיורים, לאחר שהוצפו בבקשות לבקר במקום. הסיור נועד לקבוצות של עשרה אנשים מינימום, ונמשך כשעה, כולל ביקור חופשי בחדרי הארמון, ופגישה עם שלופר לשמיעת סיפור חייו.
"הסיפור של מולי", אומרת אלון, "על אביו שנהרג, על פציעת אמו במלחמת העצמאות ועל פינויו מהקיבוץ כילד — הוא חלק מהסיפור הציוני של המדינה. מולי גם מספר איך חבר קיבוץ הפך לאומן בהשפעת אירופה הקלאסית, ועל יצירות האומנות בארמון, כשלכל יצירה יש סיפור משלה".
הסיור כולל גם ביקור בסדנת העבודה, לשמיעת הסברים על אופן עבודתו וצפייה במצגת.
השאלה שתמיד נשאלת היא איך הזוג מנקה את הארמון והיצירות. "אנחנו מנקים את היצירות במגבונים, כי הן עשויות מעץ, והאבק אינו יורד בדרך אחרת", אומרת אופירה. "בחלק מהיצירות אסור לגעת במגבונים, ובשבילן מולי המציא מכשירים שמתיזים מים על העלים ועל הפרחים, ואנו נותנים למים לנזול עם הלכלוך על הרצפה, ואז מנגבים את הרצפה".
מי מגיע לסיור?
"שוחרי אומנות, גמלאי מקומות עבודה, ודיירי דיור מוגן ובתי אבות, עובדים בחברות פרטיות ובחברות הייטק, חבורות נשים בימי כיף, תיירים, משלחות תורמים מארצות הברית ואורחים מפדרציות יהודיות באמריקה. בעתיד מתוכננים גם ביקורים של משלחות עסקיות דוברי סינית".
כיום, כאשר הארמון עומד על תלו, שלופר ממשיך לעצב, בין השאר, בעבור לקוחות בהתאמה אישית. הוא יוצר בעבורם, למשל, תמונות תלת-ממדיות, שכוללות פרחים, שאותם הוא מייצר, מעצים ומעצב בכל מיני צורות ובמגוון צבעים.
במהלך שלוש השנים, שבהן שלופר בנה את הארמון, הוא חלה במחלה קשה. למרות זאת, הוא המשיך מדי יום את העבודה. "לפרויקט יש חלק נכבד בתהליך ההבראה של מולי", אומרת אופירה. "כל יום הוא קם ממיטת חוליו לעבוד וליצור, ומזה הוא שאב כוח להחלים".
"לעץ יש עומק וחיות, והדחף לעבוד אתו ריפא אותי", מסכם שלופר. "לכן קראתי לארמון 'פריחת החיים', כי אני אוהב גם את העץ וגם את החיים".
