מוזיאון בית פישר, שנבנה אי שם באמצע המאה ה-19, הוא בית ההיסטוריה של קרית אתא. בשלושה חדרים וחצר גדולה מספר המקום את סיפורו של היישוב כופרתא, שהפך עם השנים לכפר עטה ונקרא כיום קרית אתא.
המבנה הראשון שמבחינים בו כשמגיעים למוזיאון נבנה לפני יותר מ-150 שנה, בתקופה העות'מנית, ונשמר בצורתו המקורית. עם הגעת דור המייסדים עבר המבנה לבעלותו של מוכתר הכפר, יהושע פישר ואשתו רבקה, שעלו לארץ בשנת 1925, אשר איפשרו דיור זמני לעולים שעלו לארץ ולא היה להם מקום מגורים. לזוג לא היו ילדים, וכחלק מצוואתו של יהושע פישר, הועבר המבנה לצורכי הציבור. עד לשנת 1990 המבנה לא היה בשימוש, עד שהעירייה הכריזה על פרויקט שימור אתרים, ובית פישר שופץ. כעבור עוד שלוש שנים הוא נפתח כמוזיאון, הכולל מיצגים מתקופות שונות בהיסטוריה של יישוב, שמטרתם תיעוד תולדות העיר והנצחת מורשת מייסדיה.
מי שלקחה על עצמה לנהל את המקום בשנים הראשונות היתה רוחי ליפשיץ, אשר הפכה אותו למוזיאון עירוני ובו מאות פריטים היסטוריים שנתרמו על ידי תושבים. בין המוצגים ניתן למצוא קומקומים ישנים, רהיטים, טלפון חוגה, כלי בית שכבר מזמן יצאו משימוש וכן מסמכים, קלטות, תמונות וזיכרונות של ותיקי היישוב. במהלך השנים החלו להגיע תלמידי בתי הספר בקרית אתא לסיורים, ועם הזמן הפכו הסיורים במקום לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של כל בתי הספר בעיר ולחלק מרכזי בתוכנית "היישוב שלי" - תוכנית ארצית של משרד החינוך, המיועדת לפתח אצל ילדי כיתות ד' ידע על המקום שבו הם מתגוררים ולהעניק תחושת פטריוטיזם וגאווה. זאת היתה גם מטרת העירייה, שראתה כחזון להנחיל ולהנגיש את ההיסטוריה של היישוב לדור הצעיר במטרה לעורר גאווה וחיבור נוסטלגי לתולדות היישוב.
לאחר שליפשיץ עזבה את המקום, החלה לנהלו אירנה אפרימוב, שעלתה מרוסיה בשנת 1990. במהלך השנים שימשה אפרימוב חברת מועצה, ולאחר מכן עבדה במערכות החינוך בעיר.
חקלאים עם רובים
אפרימוב: "יש המון מוזיאונים בארץ שדומים לבית פישר במוצגים שלהם, אבל הייחודיות שלנו בכך שהדברים שאנחנו מציגים אותנטיים, חפצים של תושבים שגרו בכפר עטה, אשר מעניקים למבקרים חוויה יוצאת דופן. כל אחד יכול להזדהות עם החוויה הזאת, כי אלה דברים שהיו בכל בית".
מה שעוד מייחד את המקום לעומת מוזיאונים עירוניים אחרים הוא חדר המוצגים של "מפעל אתא" ההיסטורי, שם ניתן למצוא בובות לבושות בבגדי המפעל, שמיכות שיוצרו בו, שלל תמונות עם דמויותיהם של מקימי היישוב ופועלים.
המוזיאון לוקח את המבקרים שנים רבות לאחור, לשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, אז הגיעו העולים הראשונים שהחזון שעמד לנגד עיניהם היה פיתוח האזור ושמירה על הביטחון, כך שבמקביל להיותם עובדי אדמה וחקלאות, הם היו גם חיילים נושאי נשק.
באחת התמונות המוצגות במוזיאון ניתן לראות את החיבור בין העולמות השונים, כשבחצר בית פישר מצולמים צעירים במדים עם רובים. אפרימוב: "המקום שימש גם מקום אימונים של תנועת ההגנה. הוא היה סגור ומסוגר עם מאבטח, וכשהגיעו משלחות, עיכבו אותן בכניסה עד שמישהו הזהיר את כולם והם הסליקו את הנשק".
אחד הסיפורים ההיסטוריים המרכזיים במורשת המקומית הוא גלגולו של שם היישוב. בתחילת דרכו הוא נקרא כופרתא, שמו של כפר אריסים ערבי, ולאחר מכן שונה השם לכפר עטה. השם כפר אתא הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשאל היישוב הגיעה משפחת מולר שייסדה את המפעל המפורסם, אותו רשמה במסמכים הרשמיים כמפעל "אתא". ההנחה היא שמדובר בטעות כתיב, אך השם השתמר לאחר שהסופר ש"י עגנון נתן לו משמעות חדשה: "אריגים תוצרת ארצנו".
הגעת המפעל סימלה למעשה תקופה חדשה ביישוב, אליו החלו להגיע עסקים נוספים מחו"ל שהבולט שבהם מפעל "טעמיה" לסוכריות וחלבה, שהיה בבעלות משפחת טבצ'ניק והוקם מול בית פישר.
כאמור, מאז נפתח, בשנת 1993, משמש בית פישר חלק בלתי נפרד ממערך תוכניות הלימודים של בתי הספר בעיר. כ-200 שעות של הרצאות וסיורים מתקיימים במוזיאון בסיוע ובליווי צמוד של מערך המתנדבים, שעושים עבודת שליחות כדי לחבר את הדור הצעיר להיסטוריה של מקום.
קשר משפחתי
כיום פועלים במוזיאון כ-27 מתנדבים ממקימי היישוב, שבהרצאותיהם מספרים את סיפורם האישי. "כשמדריך מספר על הצריף שבו נולד בו, ואחר מספר איך היו מכינים אוכל ואיך בכל ערב נוצרה שלולית מים מתחת למקרר כי הקרח הפשיר, זה עושה לילדים משהו, כי אלה חוויות ממקור ראשון. זה לא חומר אקדמי", מספרת אפרימוב.
ספרי על חוויה מרגשת במיוחד שאת זוכרת מסיור שערכת.
"היתה פה ילדה בכיתה ה' שבזמן ההפסקה התעניינה בחדרים השונים והיא פתחה את אלבום התמונות של עובדי כפר אתא ואז היא ראתה תמונה של סבא שלה והתרגשה מאוד. למחרת היא הגיעה עם ההורים שלה וכל התמונות של המשפחה והיא כתבה עבודה עליו כי הוא כבר נפטר. היא הכירה את הסיפור חיים שלו בבית פישר".
"בכלל, אנשים מגיעים ואנחנו מקלידים את הזיכרונות שלהם ומכניסים אותם לארכיון ואחרי זה שתלמידים או בני משפחה שומעים את הסיפורים החוויה וההרגשה היא אחרת. אין ספק שאנשים צריכים חוט מקשר למקום, כי לא משנה מה יהיה במוזיאון ואיך נספר על הגיבורים וייבוש הביצות ברגע שיש קשר משפחתי זה מעצים את החוויה. לשמחתנו עד היום יש אנשים שבאים עם פריט ישן של דורות קודמים ותורמים לנו אותו ואנחנו מציגים אותו".
בעוד 20-30 שנה, עם שינויי הדור והתרחקות מדור המייסדים, המקום הזה עדיין יהיה רלוונטי?
"אין לי ספק שכן. אנשים אוהבים לחפש את השורשים שלהם, זה מעניין אותם מה קרה לפני 100 שנה. מה שכן, המוזיאונים חייבים לעשות התאמות לדור העכשווי. היום בני נוער יותר ויזואליים, זריזים ותופסים את האינטרקציה של המקום מהר מאוד. לכן חייבים לעשות התאמות כדי לאתגר ולסקרן אותם שיוכלו לא רק לקבל מידע אלא גם להשיג אותו באופן אקטיבי".
