חודש וחצי של הכנות קדחתניות בבית משפחת פרץ בקרית חיים הגיעו לשיאן השבוע, עם גיוסן לצבא של רותם ושחר, שתיים מתוך שלישייה. חודש וחצי של התרוצצות סביב רכישות גופיות, חזיות ספורט, כלי רחצה וכל השאר, שהסתיימו כשכל המשפחה, בהרכב מורחב, ליוותה את המתגייסות לחיפה. שבוע לפני ההתייצבות כבר עמדו התיקים מסודרים, עמוסים בציוד לקראת כל סיטואציה שניתן לחזות מראש. ואם בגיוס של ילד אחד ההתרגשות מרקיעה שחקים, קשה לדמיין את הרגשות המלווים את גיוס שלוש הבנות של משפחת פרץ.
שחר ורותם פנו למסלול הקרבי: רותם מתגייסת לאיסוף קרבי, שחר מתגייסת לחי"ר גבולות. בבית נשארו יובל, הצלע השלישית, שמתגייסת בעוד שלושה חודשים ותהיה מש"קית חינוך, והאחות הגדולה ירדן, ששירתה כבקרית שליטה ימית והשתחררה לפני חצי שנה.
בבוקר הגיוס התייצבו כולם: האם חגית (49), מנהלת בכירה ברשות מקומית, האב יריב (47), מנהל סניף בתחום הרכב, האחות ירדן, הדודים, הסבים והסבתות - כ-40 איש. "אנחנו לא רגילות להיות לבד", אומרת יובל, "אפילו למסע לפולין יצאנו ביחד. במשך כל חיינו נפרדנו לכל היותר ליום אחד, כשאחת מאיתנו הלכה לישון אצל חברה. גם אני מחכה לגיוס שלי, להכיר את הארץ ולפגוש אנשים חדשים, אבל בינתיים אני נשארת לבד, וזה יהיה קשה. אני רגילה שאנחנו ביחד 24/7, ופתאום לא אהיה איתן.
"העובדה שאני אחת משלישייה היא חלק מהזהות שלי. כשאני מגיעה למקום חדש, זה בין הדברים הראשונים שיודעים עלי. אנחנו חברות הכי טובות, מספרות אחת לשנייה הכול, קולטות מצבי רוח ומבינות אחת את השנייה במבטים, ויש לנו חברים משותפים. אני מבינה למה האחיות שלי מתכוונות גם אם הן לא אומרות את זה במילים. אני שמחה בשבילן על השירות שמחכה להן, ובינתיים אני עובדת כסייעת בגן ילדים עד הגיוס".
שחר: "שירות קרבי הוא יותר חווייתי ומשמעותי ומעצב את האופי, וזה הבית שגדלנו בו. המשמעות של מסגרת חדשה, בין השאר, היא שנצטרך להוכיח את עצמנו מחדש. אני יודעת שלא משנה כמה אתכונן עכשיו, השוק יגיע רק כשאהיה שם, והעובדה שרותם תהיה איתי באותו בסיס בטירונות, תחזק אותי".
"זה יהיה מאתגר", מסכם בקצרה אביהן. "גם הפרידה שלהן זו מזו, וגם הפרידה מהבית. אלה חיים חדשים, גם לנו ההורים. וכבר החלטנו מי תבכה בטלפון לאבא ומי לאמא".
"משהו גנטי"
לפני 18 שנה הן הפכו לאטרקציה, כשנולדו במשקל נמוך לאחר הריון טבעי, ושהו כחודש בפגייה. הסטטיסטיקה דיברה אז על מקרה אחד ל-12 אלף, אבל חגית אומרת: "גם לבת דודתי יש שלישייה בהריון ספונטני, אז יש אצלנו כנראה משהו גנטי. לידת שלישייה מציבה אותך במקום שכמה שלא תיערכי לקראתו, בסוף את פשוט נופלת למים. מסוג הדברים שאלוהים נותן לאנשים חזקים שמסוגלים להכיל את זה, וכל השאר זה טכניקות ומיומנויות שלומדים. כל הגידול שלהן הוא מאוד מרגש, ובכלל לא פשוט.
"יש לנו ארבע בנות בבית, וזה אומר קלחת של הורמונים, מריבות, התייעצויות ודיונים והמון שמחה. שלוש מהן באותו גיל, עם אותם צרכים של מורה פרטי ואורתודנטיה בדיוק באותו זמן. זה קשה מכל ההיבטים - מנטלית, כלכלית ובכלל. הן למדו שמקבלים דברים כשצריך, ולא בהכרח כשרוצים. אם אחת צריכה עזרה באנגלית חמש יחידות והאחרות לא צריכות - זה מה שיהיה. אם אחת צריכה ניתוח אף והאחרות לא – זה מה שנעשה. כל אחת בהתאם לצרכים שלה.
ש כימיה חזקה בין שלושתן, מין קשר אל-חושי שמורגש מינקות. אדם נורמטיבי לא מאמין בדברים האלה, אבל כשאת עומדת מול זה, את נפעמת. כתינוקות, אם אחת התיישבה באמצע הלילה במיטה, השתיים האחרות התיישבו אחריה. משהו לא מוסבר.
הקשר ביניהן מתבטא בדברים הכי קטנים, והיו המון סיטואציות שהן ישנו במיטה זוגית אחת, סיפרו אחת לשנייה את חוויות היום ועשו משחקי תפקידים וסימולציות. גם היום הן מחוברות זו לזו בנימים, ומאוד צריכות את הקרבה. הן חגגו לעצמן יום הולדת 18 כשאנחנו היינו בחו"ל, עוד לפני הקורונה, וכל אחת מהן תמיד יודעת איפה האחרות נמצאות, גם כשאנחנו לא יודעים".
"אין תחרות"
שלושתן למדו ביסודי בגורדון ובאותה כיתה, סיימו את תיכון קרית חיים, שלושתן במגמת אדריכלות, ושחר למדה בנוסף גם אמנות. לכל אחת מהן יש חדר נפרד ומעגל חברתי משלה, אבל הן מרבות להיות ביחד.
רותם: "אנחנו ממש גרות אחת בחדר של השנייה, הבושם והבגדים עוברים בין החדרים, ולפעמים אנחנו ישנות ביחד, גם היום. כשאני מסתכלת על האחיות שלי, אני חושבת שהייתי רוצה להיות למשל סבלנית יותר, כמו יובל, אבל אפילו תחרות אין בינינו. קצת מבאס שלא יכולנו לחגוג את הפרידה מהאזרחות, בגלל הקורונה. אני לא יודעת מה בדיוק מצפה לי בצבא, ובאה לגמרי בראש פתוח לשירות מעניין, ומבינה שאחיותיי ואני נצטרך עכשיו לעבור לקשר במסכים, טלפונים, פייס טיים".
בבית מספרים על זמן איכות שההורים השתדלו ליצור עם כל אחת מאיתן בנפרד, ועל יצירת לכידות משפחתית באמצעות ישיבות משפחתיות שמתקיימות כל השנים על פי הצורך בפינת האוכל או בסלון הבית, ועל ערב של משחקי רמי או ערב של סרט משותף מול הטלוויזיה בתקופת הסגר בקורונה.
חגית: "הקטע המשפחתי מוטמע בהן. עם כל מה שמשתמע מגידול של ארבע בנות, ואין ספק שהן גם נאבקות זו בזו, לכל אחת יש את המקום שלה בבית. שתיים מהן יותר דומות זו לזו באופן פיזי, ושתיים יותר דומות באופי, אבל כולם יודעים מי המסודרת ומי קצת פחות, מי היצירתית, מי הדעתנית. לרותם ושחר יש יותר יכולות ספורטיביות, אוהבות בילויים, חברות של כולם וכולם מחפשים את קרבתן. יובל היא בעלת החוש האמנותי המפותח, זו שמבינה בבגדים והראשונה שפונים אליה כשרוצים לעצב את החדר ולעשות דברים מיוחדים.
"שחר מאוד דעתנית. היא זו שנעמדה בכיתה בסוף כיתה ג' ואמרה למורה שהיא רוצה להביע את תודתה בשם כל התלמידים, שהיא מאוד מעריכה את העשייה והאכפתיות. היא הדוברת של הבית. רותם עדינה, יש לה לב עצום ואינטליגנציה רגשית מפותחת. היא זו שמבינה מה צריך לעשות בלי לדבר הרבה. וכולן ראשונות לתרום ולתת, זה טבוע בהן, ובקטע הזה אני באמת חושבת שהצלחנו בגידול שלהן".
"הבית מתרוקן"
איך התקבלו ההחלטות על מסלולי השירות?
חגית: "כהורים, יריב ואני דירבנו אותן ללכת לשירות משמעותי ולא להסתפק במשהו מינורי. גם אנחנו ספגנו בבית ערכים של תרומה למדינה, והערכים שהטמענו בילדותן באים לידי ביטוי עכשיו. היה ברור שגם הבנות שלנו יתרמו ויהיו משמעותיות, ולא יחכו שמישהו אחר יעשה את הדברים במקומן. חינכנו את כל הארבע להיות בני אדם טובים וללמוד היטב, והבטחנו שאת כל השאר יקבלו מאיתנו, קצת פחות או קצת יותר, במגבלות הקיימות.
"כל השנים ניתבנו אותן למקומות של תרומה לקהילה ולחברה, וכשהחלו המיונים לצבא, הן באופן טבעי באו להתייעץ ושאלו מה דעתנו. התשובה שלנו היתה ברורה: תבחרו מה שתבחרו – העיקר שתרגישו שתרמתן, שהייתן חיוניות ושנהניתן. גם בלי הנאה אין הרבה טעם לשירות. בכל מקרה אני מאמינה שהאדם עושה את התפקיד כשהוא יוצק לתוכו תוכן, ואם הן באות מלאות כרימון ביכולות ותובנות, יש להן מה לתת.
"השירות שלהן די ערטילאי כרגע לכולנו, גם להן לא בדיוק ברור לאן הולכים. כולנו יודעים שהן יהיו הרבה בשטח, ואני משערת שיהיו גם סיכונים. מחכה לנו הרפתקה רצינית, גם ברמה הערכית של התרומה למדינה וגם ברמה האישית. יש המון דאגה מעצם הניתוק לתקופה ממושכת. אמרו להן לבוא ערוכות ל-21 יום, ואנחנו מבינים שלא יהיה קל, לא לנו ולא להן. שתיים מאוד דומיננטיות יוצאות עכשיו מהבית, שתיים שיש להן חלק חשוב בהוויה המשפחתית.
"מה שעובר עלינו עכשיו זה כיף וזה גם קשה, וזה קורה בתוך כל התקופה המוטרפת של הקורונה, כשהלימודים בי"ב לא היו בדיוק כמו שצריך, ולא היה נשף סיום שיאפשר לסגור פרק ולפתוח פרק חדש עם כל החוויות שאמורות להגיע. הבית מתרוקן, וגם זה לא פשוט. אז אנחנו משתדלים לצייד את הבנות בכל מה שאפשר, אבל ברור שלא נוכל למנוע מהן לעשות טעויות. הן יוצאות מהבית אל מסגרת אחרת, שונה מכל מה שהכירו עד כה, והן יצטרכו ללמוד לקבל מרות ומשטר שונה. משהו אחר, לטוב ולרע".
