הקהילה האתיופית בקרית חיים היא בין הגדולות בקריות. מעשרות בודדות של תושבים שהתיישבו באזור רחובות יצחק בן צבי וצייטלין לפני 20 שנה, הגיעה הקהילה למאות בתי אב.
למרות זאת, עד היום רק מעטים מהם הצליחו לצאת לשכונות אחרות. מדובר בקהילה מלוכדת מאוד, שנמצאת רובה במעגל סוציו-אקונומי נמוך. חלק ניכר מהמשפחות מוכר במחלקת הרווחה העירונית.
סלומון טקה עלה לארץ לפני שש שנים מגונדר, השני מבין שישה אחים, תחילה למרכז קליטה בקרית ים ומשם לקרית חיים, שם קנו ההורים דירה קטנה. בכיתה ט' עבר לפנימיית ימין אורד בניר עציון, אבל אחרי שבועיים חזר לקריה ועבד בעבודות מזדמנות עד הגיוס. חברים מספרים שרצה להתגייס לצנחנים.
טקה נראה גדול יחסית לגילו, וחברים אומרים שאולי בגלל זה השוטרים נטפלו אליו. חייו לא היו שונים משל צעירים אחרים בשכונה, שנחשבת לחצר האחורית של הקריה. השבוע סיפרו הורים שהפחד הכי גדול שלהם היה תמיד מהמשטרה, וכשהילדים יצאו לבלות, הם לא היו נרדמים בלילות.
בעיריית חיפה פעלו בשנים האחרונות כדי להקל על חברי הקהילה בעיר. נבנו מגרשי ספורט, מרכז קהילתי, מרכזי נוער ועוד. אולם לטענת התושבים, זה לא מספיק.
סמי בורוקה, מנהל מרכז הנוער בית יציב שאליו סלומון טקה ז"ל נהג להגיע, עובד כבר כמה שנים עם בני הנוער בקהילה. "אזור צייטלין זו שכונה מאוד לא קלה, אתה רואה שם הרבה דברים שלא רואים בשכונות הרגילות. אין הרבה אפשרויות מבחינה תקציבית לעזור להם. האוכלוסייה המבוגרת יותר נופלת בין הכיסאות, הם לא תמיד מקבלים מענה. רוב המשפחות יגיעו בשלב כזה או אחר למחלקת הרווחה".
מיזמים שנשאו פרי הם שני מרכזי הנוער, בבית רסלר ברחוב צייטלין ובית יציב, לשם טקה נהג ללכת. בורוקה: "המטרה המרכזית של מרכזים אלה היא להרחיק את בני הנוער מהרחובות בשעות אחר הצהריים, שם הם מקבלים עזרה גם בתחום הלימודי וגם החברתי, אבל זה לא מספיק. צריך יותר כוח אדם במרכזי הנוער, ויש מעט אנשי צוות.
"המרכז מונע מהם להסתובב ברחובות להיות מעורבים במעשי ונדליזם ודברים אחרים. אנחנו עושים איתם שיעורי בית, חוגים. הם יכולים לבוא לבלות שם ללא סיבה מיוחדת, לשחק בפלייסטישן, לבלות עם חברים".
פעיל חברתי אחר שבחר לא לציין את שמו: "ההרג הזה הוציא את השדים מהבקבוק, וכל הכעס של שנים התפרץ החוצה. אתם לא תבינו את זה לעולם, מה זה להיות שחור בארץ הזאת, שבכל מקום מבקשים תעודה. אנחנו תמיד חשודים, לא רק בעיני המשטרה, גם בציבור. הסיפור הזה הוא סימפטומטי לבעיה רחבה יותר, והמרחק בין לבקש תעודה לשליפת אקדח היא קצרה".
בני ארמיס (40), תושב קרית שמואל, נשוי ואב לארבעה, הוא פעיל חברתי שמטפל בעדה האתיופית בקריות ומכיר את משפחת טקה שנים רבות. הוא עלה לארץ כשהיה בן 13, כיום בעל תואר שני לייעוץ חינוכי.
"אני פעיל בקהילה מתוך אחריות ורצון עז למציאות יותר טובה לצעירים שלנו, כי חשוב שלבני הנוער יהיו תקווה וחלום לעתיד טוב. כל נער ישראלי שיוצא מהבית יודע שהוא יחזור אליו, אבל אצלנו זה לא ככה. הנערים חוששים שאם ייצאו, לא יחזרו. הם רואים שוטר, הם בורחים, ויש להם סיבה טובה לכך.
"הפחד הוא מוחשי והוא תוצאה של האירועים. אני מתנדב במשטרה במשך שלוש שנים, אבל לאחר הריגתו של סלומון טקה החלטתי לעזוב את המשטרה".
