לפני שנה וחצי השתנו חייה של בקי מעוז. בנה רוי בן ה-11 נפל אל מותו מחלון ביתו בקומה ה-12 בקרית ים. מאז היא מנסה להתמודד עם העצב, הכעס ורגשות האשם שבאו עם האובדן. זאת, יחד עם הזוגיות הארוכה שהסתיימה והניסיון להביא עוד ילד לעולם. היום, לדבריה, היא חזקה יותר ומשקיעה את מרב מרצה בלהנציח את שמו של בנה, ולסייע להורים אחרים שחוו אובדן פתאומי של ילד.
בקי מעוזבקי מעוז
"אני מחבקת את החברים שלו". בקי מעוז
(צילום: נחום סגל)
בחצר הבית החדש בקרית חיים, אליו עברה מעוז, עומד מבנה קטן. בתוך החדר מיטת קומתיים, אופניים, מחשב ואביזרים של כדורגל. "צילמתי את החדר של רוי לפני שעזבתי את הדירה בקרית ים", היא מספרת כשהיא בוחנת ומלטפת את הפריטים. "זה העתק מדויק של החדר שלו. החזרתי את הדברים בדיוק למקום שהם היו ואיך שהוא השאיר אותם. יש אפילו עדיין מים בבקבוק השתייה שלו".
מה חשבו על זה במשפחה?
"לבנות שלי לא היתה בעיה בכלל. ההורים שלי התנגדו ואמרה לי למסור את הבגדים לילדים נזקקים. החדר הזה מאלץ אנשים להתמודד עם הטרגדיה כל פעם מחדש, ולא כולם יכולים. אני פחות הולכת לבית העלמין ויותר נמצאת בחדר שלו".
למה עזבת את קרית ים?
"גרתי שם 12 שנה, רוי נולד שם. אבל אי אפשר היה להישאר בבית הזה, וגם בחדר של בתי מאי, איפה שזה קרה. היא ישנה שם והיה לה מאוד קשה. רוי תמיד רצה לעבור לבית קרקע - הגשמתי את החלום שלו. הבאתי גם כלב האסקי סיברי כמו שהוא רצה. זו פינת חמד. אף אחד לא מכיר אותי, שקט פה".
אלא שמעבר הדירה לא היה השינוי היחיד שחוותה. "אחרי האסון די התנתקתי מאנשים. הסתגרתי בבית בהתכנסות פנימה וחשיבה על החיים. למוות אין פתרון, ובתור מאמנת אישית, שעוברת עם אנשים תהליכים ברגעי משבר ומוצאת פתרונות, אז פתאום אין לי פתרון. אחרי מה שקרה לקחתי פסק זמן מהאימון. חזרתי להרצות במכללות, אני מעבירה קורסים להעצמה והעשרה של עובדי מדינה. זה מה שעזר לי לשים את הכאב שלי רגע בצד".
במהלך החודשים שלאחר מכן עברה מעוז, לדבריה, תהליך של כעס, חיפוש אחר אשמים, השלמה והכלה. "לקח לי חודש או קצת יותר לקבל את החברים שלו. במהלך השבעה הורים הגיעו עם חלק מהילדים, והייתי נטולת רגש. היה בי כעס. כעסתי על הילדים שבמשך כמה ימים היו מגיעים אלי הביתה, ואף אחד מהם לא סיפר להורים שרוי סיכן את החיים שלו. כעסתי גם על ההורים, שהיו כאלה שלא הרימו טלפון, כעסתי על בית הספר. לא כעס הגיוני, בעיקר חיפשתי את מי להאשים. ואז הבנתי שאין את מי להאשים. במיוחד לא אותי, אני לא אשמה".
בקי מעוזבקי מעוז
"משברים נועדו כדי לצמוח מהם". בקי מעוז
(צילום: נחום סגל)
כחלק מההתמודדות עם האבל קעקעה מעוז על זרועה משפטים ממכתב שכב לה בנה רוי בכיתה ד לכבוד יום האישה הבינלאומי.

סרטים של פארקור

מה את מרגישה עכשיו?
"לאט לאט הבשלתי בתוך התהליך ואמרתי לעצמי, על מה אני כועסת? הכעס התחלף בחמלה והכלה. הבנתי שגם הילדים עברו טראומה, איך אני בכלל יכולה לכעוס עליהם, ובמיוחד על החבר שלו. הוא זה שהזמין את האמבולנס והמשטרה. הם היו איתו למטה כשהוא היה על המדרכה. אז החלטתי שאני מחבקת אותם, כי בכל אחד מהם היה רוי. כעת הם מגיעים לפה בערך פעם בשבוע. החבר שלו בקשר מאוד קרוב אלי, הייתי גם בבר מצווה שלו".
החדר של רוי ז"להחדר של רוי ז"ל
"הדברים בדיוק באותו המקום". החדר של רוי ז"ל
(צילום: נחום סגל)
האשמת את עצמך?
"ברור. למשל העובדה שלא עניתי לו לטלפון באותו יום. הוא התקשר פעמיים וסיננתי אותו, כי הייתי בפגישה. אמרתי שאחזור אליו אחר כך. אולי השיחה הזאת היתה מונעת את מה שקרה. אולי היה משהו בתקופה האחרונה שלא שמתי אליו לב. אולי לא הקשבתי לו".
מה יכולת לעשות?
"אילו הייתי קצת יותר ערנית לניואנסים הקטנים, כמו הרצון הזה להיות מאוד מקובל. לא חיטטתי לו בטלפון ובמחשב מספיק. הייתי מאוד מעורבת בחיים שלו, אבל כנראה שלא מספיק. אנחנו צריכים לסמוך על הילדים, ובאותה נשימה לא לסמוך. הם עשו את זה במשך שלושה חודשים לפני כן. המחשב שלו היה מלא סרטונים של פארקור".
במקביל יצאה מעוז למלחמה נגד הלחץ החברתי, שלדבריה, הוא זה שגם למותו של בנה, וגם להנצחת זכרו. "לקחתי את זה למקום קיצוני. אם זה לעקוב אחרי ילדים בטיקטוק ובאינסטגרם, ולדבר על זה המון. נתתי הרצאות על רוי והסיפור האישי שלי, גם ברמת ההנצחה, וגם העלאת המודעות ללחץ חברתי.
"אני מדברת שם על מה הבדל בין הלשנה לדיווח, הסכנות ברשתות החברתיות ועוד. כשהכל נגמר, אני יושבת באוטו ובוכה. כל הרצאה כזו מרסקת אותי. לוקח לי אחר כך 24 שעות לאסוף את עצמי".
אז למה את עושה את זה?
"אני יודעת מפידבקים שהדבר הראשון שאנשים עושים כשהם חוזרים הביתה אחרי הרצאה שלי, הם מתעניינים יותר בחיי הילדים, שואלים יותר. עשינו טורניר כדורגל בפסח שעבר לזכרו עם שחקני מכבי חיפה, שגם הקדישו משחק לזכרו. עשיתי הרבה על מנת שלא ישכחו את הילד היפה הזה עם הנמשים, שפשוט היה קורבן ללחץ חברתי. אני מאוד מפחדת שישכחו אותו. אולי גם קבוצת התמיכה באה מהמקום הזה".
אם לא די בכך, זמן קצר לאחר מותו של רוי, הזוגיות שלה התפרקה. "הייתי בזוגיות במשך 11 שנה. אני מאוד רציתי ילד, והוא בחר שלא. אני מבינה אותו, אני לא כועסת. נשארנו חברים טובים".
מתי החלטת שאת רוצה עוד ילד?
"כבר בשבעה אמרתי שאני רוצה ילד. הרצון של אז היה לתקן. אחרי חצי שנה התחלתי טיפולים בחו"ל. שלושה טיפולים לא צלחו, ובדצמבר החלטתי שאני לוקחת פסק זמן, כי עליתי המון במשקל מהזריקות והכדורים, ואז התחילה הקורונה. רציתי תחליף, אבל אין באמת תחליף לרוי. יש בי המון אהבה עצורה, רציתי לתת את זה למישהו".
תהליך ריפוי בחו"ל
הנסיעות לחו"ל לטיפולים שינו, לדבריה, את חייה. היא פתחה קבוצה לאמהות ששכלו את ילדיהן ומתמודדות עם האובדן. "בפעם הראשונה שטסתי שאלתי את עצמי לאן את הולכת, איך בכלל את יכולה ליהנות כשהבן שלך מת. שלושה ימים ישבתי במלון ולא עשיתי כלום. אבל במשך הזמן הבנתי שכשאני בחו"ל אני עוברת תהליך ריפוי מטורף.
"בינואר נסעתי לאיסטנבול עם קבוצה מאורגנת של אנשים שאני לא מכירה, ושם נולד הרעיון ליצור קבוצת תמיכה, לעבוד עם אנשים שחוו אובדן פתאומי. העליתי את הרעיון בקבוצה בפייסבוק, והרבה הזדהו איתי".
איך זה עובד?
"קראתי למסע הזה 'מתחילים לחיות'. אנחנו נגדיר הנאה ושמחה מחדש בקצב איטי בנסיעות לחו"ל. בחו"ל יש הרגשה שאם אף אחד לא רואה, אז זה בסדר. זה מה שאני חוויתי בטיול המאורגן. אף אחד לא ידע מי אני, וזה בסדר. אולי הפחד משיפוטיות זה מה שעוצר את האנשים. בנינו מסלול עם סדנת אוכל, כי אנחנו כאמהות איבדנו את החשק לבשל. אז אני רוצה להראות להן איך אפשר ליהנות מלבשל. יהיה ערב פולקלור, כדי שיבינו שזה בסדר לשמוע מוסיקה, וזה בסדר למחוא כפיים ולרקוד. אפילו בניתי יום טיפול, מסאז', טיפול פנים. אני בתוך המסע הזה רוצה ללמד אותם איך להגדיר הנאה מחדש".
מי בקבוצה?
"תרמתי את הקרניות של רוי. קיבלו אותן שתי בנות, בת שנה ובת 14. ההורים של אחת מהן יצרו איתי קשר, ומאז הם הפכו להיות משפחה שנייה שלי. מעצם התרומה נכנסתי למשפחת אדי, שם הכרתי שתי אמהות שנמצאות איתי בקבוצה היום. שרה שמעון פייגר, אמו של אמיר פיי גוטמן, פנתה אלי לראשונה כשישבתי שבעה, וכשהעלתי את הרעיון בפייסבוק, היא הראשונה שאמרה לי שהיא בפנים, ושהיא מתכוונת להביא עוד שתי חברות".
שמעון: "כשבקי יצרה את הקבוצה היא הציעה לי להצטרף, ושמחתי". בקי: "בקבוצה חברה גם אמו של ילד שטבע בבריכה, ועוד אם לילד עם צריכים מיוחדים שטבע בבריכה ביתית. יש אמא אחת שהילדה שלה נשכחה באוטו ואם נוספת שאיבדה את הבן שלה, כלתה והנכדה שלה בתאונה".
מה אתן עושות?
"פתחתי קבוצת ווטסאפ וכולן נרשמו לטיול בגיאורגיה במרץ. תכננו מפגש מקדים, ואז התחיל הקורונה ודחינו את זה לאוקטובר. בינתיים קבוצת הווטסאפ פעילה - אנחנו בעיקר פורקות הרבה, תומכות אחת בשנייה. יש ימים שאנחנו לא יודעים למי לבכות, כי לסביבה הקרובה נמאס לשמוע אותנו, אבל בקבוצה זה בסדר, אין שיפוט ואין ביקורת".
מה המטרה?
"אני רוצה שהן יחיו, רוצה לחבק אותן ולתת להם את הכוחות, ואני גם מחובקת בחזרה. אני לא רוצה שהשכול יגדיר אותי. אני עוברת לפעמים ברחוב, ואנשים מצביעים עלי. במשך השנה הזאת הרעלתי את הגוף שלי עם ג'אנק פוד, חוסר שינה, ועכשיו חזרתי לפעילות ספורטיבית. אני אוכלת אוכל בריא. אני יכולה להגיד שאני אפילו רוצה אהבה בחיים, ומוכנה לזה כבר.
"כולנו חווים משברים בחיים. זה לא חייב להיות כל כך טרגי, אפילו גירושים, פיטורים, מחלה. משברים נועדו כדי לצמוח מהם. השיעור שאני קיבלתי הוא אחד יותר מדי. מצד שני, מקבלים הזדמנות אחת לחיות, וצריך לעשות בחירה איך לחיות אותם. החלטתי לא להיות הקורבן של הטרגדיה".
פרסום ראשוני: 08:04 , 22.05.20