רקפת קרוכמל, צלמת מקרית אתא, חלתה במחלה נדירה וקשה ותיעדה בתמונות את המחלה ואת דרכה להחלמה. בתצלומים יוצאי דופן, מלאים בדם, מחטים, חולי ומכשירים רפואיים, היא הנציחה את הזעזוע שעבר עליה ועדיין לא הסתיים.
קרוכמל, בת 35, נשואה ואם לשתי בנות מקסימות, הגדולה בת שבע והקטנה בת חמש. עד שחלתה, לפני שנתיים, עבדה באוניברסיטת חיפה, בלשכת סגן הנשיא והמנכ"ל.
היא היתה רכזת קמפוס ירוק, אחראית על איכות הסביבה בקמפוס, ובאופן אירוני היתה גם האחראית על קידום הבריאות של העובדים והסטודנטים.
את התפקיד האחרון קיבלה שנה לפני שחלתה. עם קבלת התפקיד ועל מנת להוות דוגמה, שינתה קרוכמל את אורח חייה. היא החלה לאכול מזון בריא, ועם הזמן הפכה לטבעונית, החלה לעשות כושר, ועל היד ענדה שעון שספר לה 10,000 צעדים ביום. צחוק הגורל הוא שדווקא בשנה הכי בריאה בחייה היא חלתה.
"בבדיקת דם שגרתית", היא מספרת, "גיליתי שיש ירידה בטסיות דם, האחראיות על קרישת הדם. בהתחלה לא התייחסו לזה, וגם אני לא.
במשך שנה הייתי במעקב של בדיקות דם, וכל הזמן כמות הטסיות בדם ירדה וירדה. בשלב מסוים החלו להופיע בגוף שטפי דם. פתאום פה סימן כחול, שם סימן כחול. בהתחלה חשבתי שקיבלתי מכה. אמא צעירה לשתי בנות קטנות, כל הזמן חוטפת מכות".
טלפון מבהיל
"ערב אחד, בשעה 22:00, קיבלתי שיחת טלפון מהמעבדה של קופת החולים מכבי. אין דבר מלחיץ יותר מזה. הדוברת בצד השני של הקו אמרה שרמת הטסיות נמוכה והמליצה לי לגשת למיון. אצל אדם נורמלי נעה כמות הטסיות בדם בין 150 אלף ל-300 אלף. אלי התקשרו כאשר התוצאה היתה 50 אלף. בשיא המחלה הגעתי גם ל-2,000. הרופאים היו בהלם.
"אושפזתי בבית חולים, והרופאים החלו לערוך בדיקות. לבסוף באה רופאה המטולוגית שהודיעה שיש לי מחלה נדירה, ששישה אנשים מתוך מיליון חולים בה. המחלה נקראת אנמיה אפלסטית, והמשמעות היא שמח העצם הפסיק לייצר טסיות דם.
"זאת מחלה אוטואימונית - הגוף תוקף את עצמו. הבנתי שמדובר במחלה קשה מאוד, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה. התחילו לטפל בי בסטרואידים, וכשזה לא עזר, נתנו לי טיפול ביולוגי. אחרי הטיפול הביולוגי ההמטולוגית, ד"ר נועה לוי, שהיא מלאכית, אמרה: 'יש לי הודעה טובה והודעה רעה. נתחיל בטובה'.
"ההודעה הטובה היתה שנרפאתי מאנמיה אפלסטית, והרעה היתה שאני עומדת לחלות בלוקמיה. מח העצם הפסיק כבר לייצר גם כדוריות דם. היא הסבירה שאצטרך לעבור השתלת מח עצם עכשיו, או כשאחלה בלוקמיה. לקח לי הרבה זמן להחליט. ידעתי שזה תהליך קשה, אבל בסוף הבנתי שאין מנוס. רציתי לחיות. יש לי בשביל מה ובשביל מי לחיות, והחלטתי להחלים.
"שמעתי שמישהו הוציא ספר 'החלמה ללא מלחמה', וירד לי אסימון. החלטתי להחלים מבלי להילחם, להשלים עם מה שיש, לקבל את המצב ולהסתכל לאמת בפרצוף. הפחדים היו עצומים. התהליך היה קשה מאוד וארוך, והכאב עצום.
"ימים על גבי ימים את מחוברת למורפיום. את יושבת בבידוד במשך חודש, מנותקת מהעולם, לא רואה את יקירייך. עם הבנות דיברתי רק דרך הסקייפ, כשיכולתי. בעלי היה הקשר שלי לעולם החיצון.
"הוא היה היחיד שיכול היה להיכנס לחדר, תמך בי והביא לי תמונות של הילדות. לדעתי, רק מי שצריך להציל את החיים שלו יכול להכיל כזה גיהינום".
ובסוף אתה מגלה שגם כשזה נגמר, זה לא נגמר.
"אחרי חודש שוחררתי הביתה ונאסר עלי כל קשר עם העולם החיצון. אסור להיות בסביבת אנשים, אסור לאכול בחוץ, אסור לשהות בשמש, אתה חלש, כל היום שרוע על הספה עם כאבי ראש.
"לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים, לא יכולתי להרים דברים. אני, שהייתי ג'דעית, שמנוחה היתה ביזבוז זמן עבורי, ישנתי שעות רבות במהלך היום".
מאמינה באלוהים
"אחרי שסיימתי את הטיפול, הבת שלי עלתה לכיתה א' ולא יכולתי ללוות אותה מקרוב. רק מרחוק. לא יכולתי להיכנס לכיתה, לא יכולתי לעמוד בטקס, אז ישבתי בחצר, בצל, והסתכלתי על הבת שלי בטקס. זה קשה מאוד. הייתי אדם פעיל מאוד, והחיים נפסקו ברגע.
"את רואה בפייסבוק שכולם יוצאים עם הילדים לנופש, למסעדה, לים, ואת בונה להן אוהל בתוך הבית בכל יום שישי. אהבתי להשתולל עם הבנות, להרים אותן, אבל הפעולות הפשוטות האלה הפכו לבלתי אפשריות, מה גם שלגוף היו מחוברים כל מיני צינורות שהסתרתי בתחבושות, כדי שהן לא יראו.
