אופיר אלימלך, בת ה־22 מעפולה, מחכה בימים אלו בקוצר רוח להתגייס למשטרת ישראל. הצעירה אשר לוקה במחלת 'לבר', מחלת עיניים הגורמת לעיוורון מלידה, לא נותנת למגבלה לעצור אותה ולאחר שירות לאומי מוצלח במסגרת המשטרה היא כעת רוצה להמשיך ללבוש את המדים הכחולים מדי בוקר גם בשירות קבע.
"להיות חלק מהמשטרה זה תמיד היה החלום שלי. זה מקום שאני מאוד מחוברת אליו ואני מצפה בקוצר רוח להמשיך לחיות את החלום גם בשירות קבע. אני חושבת שמגיע לי להיות חלק מהחברה כמו כולם. אין לי תפקיד ספציפי שאני חולמת עליו, מספיק שיגייסו אותי וזה יעשה לי טוב", היא אומרת.
אלימלך, שהיא למעשה השוטרת העיוורת הראשונה בישראל, מספרת שלמרות החלום הגדול להשתייך למסגרת המשטרתית עוד בשירות הלאומי, בתחילה נתקלה בקשיים.
"להיכנס למסגרת הזו לא היה פשוט וקיבלתי המון סירובים בהתחלה", היא נזכרת, "בזמנו חשבתי שהסיבה לכך היא שאני עיוורת, אבל אחרי שנכנסתי למערכת הבנתי שזה לא היה מכוון כלפיי. להפך, הם עשו מאמצים גדולים כדי לתת לי את התנאים להיות שם. היה צריך להתקין תוכנה מיוחדת של קורא מסך עבורי. זה היה תהליך לא פשוט שלווה בהרבה דמעות מצדי עד שיצא לפועל. לאורך הדרך לא הרמתי ידיים ושירתתי במשטרה כשנתיים, ועכשיו החלום שלי הוא להמשיך בשירות קבע. אני מחכה כעשרה חודשים שיתקינו תוכנה מסוימת במחשבים של המערכת שתוכל להתאים לי ואני מעריכה אותם על כך שהם עושים את מרב המאמצים עבורי".
אלימלך תמיד השתדלה להיות חלק מהחברה ולא לבדל את עצמה מהשאר. היא למדה בבית ספר רגיל והקפידה על חיי חברה למרות שהסביבה לא תמיד קיבלה אותה כמו שהיא. "כשהייתי ילדה פחות היתה מודעות לעיוורון ולא כולם קיבלו את זה", היא מספרת, "לפעמים הרגשתי שמתלחששים לידי והיו קוראים לי 'משקפופרית' כשעוד חשבו שאני אוכל קצת לראות, אבל מדובר יותר בגן חובה ובכיתות א'-ב', אחר כך כבר למדו להכיר אותי. החברים מהשכונה תמיד קיבלו אותי כי הם גדלו אותי ולמדו להכיר את זה. בכל דבר קיים קושי בחיים, אבל אני תמיד משתדלת להסתכל על הצד החיובי וגם פה למדתי לא להתייחס לאלו שהתלחששו לידי".
מה את חושבת על היחס של הסביבה כלפי האחר והשונה?
"מבחינתי הכל מגיע מהחינוך של הבית. אם מגיל קטן ההורים ילמדו את הילד לקבל את האחר, אז הוא יבין שהחברה מחולקת לכמה חלקים וגם העיוורים שווים כמו כולם. לא צריך להסתכל עלינו כאל משהו אחר".
מדוע לדעתך חשוב לתרום ולהיות חלק מהקהילה? הרי יכולת לוותר על השירות הלאומי.
"לכולם יש קשיים, אבל צריך מתוך הקשיים האלה למצוא את המקום החיובי ולא לתת להם לשבור אותך או לתת להם במה. ההפך - אתה צריך לנצח את הקשיים. להיות חזק ולעמוד על העקרונות שלך. לא נכון לשבת בבית ולהתייסר. אלא להגיד זה אני, אני שלם עם עצמי, אלה החיים ועם זה ננצח. ועכשיו אני במקום של השלמה עם העיוורון ואני אומרת לעצמי שאני יכולה ורוצה. ואיפה שאני יכולה לתרום מעצמי - אני אתרום. הכל זה שאלה של רצון מבחינתי".
בגיל 17 היא קיבלה כלב נחייה ראשון שהיה לצדה עד מותו. לפני חצי שנה קיבלה כלבה חדשה. "העובדה שהסתובבתי עם כלב נחייה מגיל צעיר דווקא עזרה לי להתמודד יותר טוב עם החברה", היא אומרת, "זה מסקרן את האנשים ומקרב אותם במקום להרתיע. מבחינתי כלב הנחייה זה חלק ממני, הוא העיניים שלי וממש חבר לחיים".
חלומות לעתיד?
"כמו כולם אני מקווה שיבוא יום ואני אקים בית ישראל וכמובן להרגיש שאני מועילה. בעבר היו רגעים שהרגשתי שקופה, היום אני פחות מרגישה ככה. לא צריך לתת מקום לאנשים שמסתכלים עליי או על מישהו אחר עם מגבלה בצורה שונה. לאנשים כאלה אין מספיק חוכמה כדי להבין שכולם הם חלק מהחברה".
