לא זוכרת כבר מה דמיינתי לפני שהגעתי בערב חמישי שעבר לחנות הספרים הולצר ברחוב דרך יפו בירושלים שבה אמור היה להתקיים מפגש שיזמו וארגנו צעירים שלחמו בצוק איתן.
בטוח שלא תיארתי לעצמי חנות שהכניסה שלה מוארת באור חמים והפְנים שלה נראה כמו התחלה של אגדה מזמן וממקום אחרים ורחוקים.
אז הגעתי ונעצרתי על המפתן, מחייכת בהפתעה ונותנת למראה המרגיע של שטיחים דקים וקצת מאובקים שפרוסים על הרצפה ונמשכים לאורך הקומה הראשונה הקטנה ומטפסים למדרגות עץ שמובילות לקומה השנייה לשטוף אותי.
עדיין מבחוץ, עומדת בחושך ובקרירות הירושלמית, שלחתי את העיניים לעוד סיבוב שיקיף את כל החלל, שילטף את כל הארוניות והמדפים שמכסים את הקירות ובהם אלפי ספרים (55 אלף כותרים, למדתי יותר מאוחר), חדשים וגם הרבה מאוד ישנים, כאלה שהחליפו ידיים ועשו מסלולים ארוכים ומפותלים בארץ ובעולם עד שהגיעו לפה.
אחר כך נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה, צעדתי עד לגרם המדרגות הצרות והקטנות שהתפתלו בשבלוליות ובקצה שלהן מסדרון שהיו בו עוד המון־המון ספרים – על מדפים, על הרצפה, בארוניות, על סולמות קטנים. בכל מקום.
בסוף המסדרון הקצר והעמוס מחכה גלריה זעירה ונהדרת. על הקירות תלויים על חבל ציורים זעירים, ומסביב לקירות ספסל שכל צלעותיו יוצרות ריבוע ישיבה קטן מואר גם הוא באורות קטנים ונעימים. איך לעזאזל בתוך הרכות הזאת יתקיים עכשיו שיח לוחמים?
× × ×
20 וקצת צעירים מילאו את הגלריה כמעט עד תום. כמוני הם ראו ברשתות החברתיות את הפרסומים על הערב הזה ובאו. ב-19:00, שעת השין, תמיר יוגב, אחד משני הלוחמים שהנחו את הערב, אמר שהוא חייב קפה ועוגיות אז הוא ירד למטה וחזר עם קפה וכמה רוגלעך שהוציא משקית נייר, הניח אותן עליה והציע לנוכחים שלידו להתכבד בכיף. אז כבר ידעתי ששיח הלוחמים הזה לא יהיה שיח שגרתי.
יוגב וגל בן ארי לא באו לגלריה בהולצר כדי להתלהם, לצעוק או לשבור כלים. הם מבקשים משהו אחר מאיתנו, לא רק מאיתנו המשתתפים, משהו מאיתנו האזרחים. אבל מה זה הדבר שהם צריכים?
יוגב ובן ארי, בדיבור הנבוך שלהם, הכמעט לוחש, הציגו את עצמם בקצרה. הם בני 25. גרים בנהריה, או ליתר דיוק בקיבוץ העירוני שם, ועוסקים בחינוך. שניהם שירתו יחד בפלוגת נח"ל ושניהם מדריכים בתנועת נוער שנקראת "תרבות".
בשנים האחרונות הם היו עסוקים לקבץ לספר (שנקרא "שיח לוחמים צוק איתן") עדויות של חבריהם לפלוגת הנח"ל על מה שקרה להם בזמן המבצע הצבאי הזה. יוגב היה היוזם של הפרויקט. הוא הרגיש שהוא רוצה לשמוע מה עבר על החברים שלו אז הוא התחיל להקליט אותם ולצלם. אחר כך הוא גם ארגן סדנת כתיבה ובה השתתפו חלק מהלוחמים לשעבר וכתבו.
"לא עברנו בצוק איתן משהו משמעותי", יוגב מספר. "לא היינו בקרב קשה במיוחד. לא קרה לנו שום דבר קריטי בשבועיים שבהם היינו בפנים, אבל הרגשתי שאני רוצה לספר על זה".
כשדיבר, מאחוריו על מסך הטלוויזיה הוקרנו שני צילומים מהזמן שבו "לא עברנו שום דבר משמעותי". חיילים מהפלוגה שלהם נראו בהם יושבים במטבח הרוס של בית שהופצץ על ידי צה"ל וגם על ספה אדומה בלב סלון שנראה מפורק ושבור אחרי הפגזה.
"המלחמה פתאום הסתיימה", אומר יוגב. "אמרו לנו שאנחנו יוצאים לאזור כינוס. הגענו לשם ואמרו לנו שאנחנו חוזרים להתאמן כרגיל, אבל מה עם כל מה שאנחנו מרגישים?"
× × ×
על הספר (שיצא לאור בהוצאת תנועת תרבות ובמימונה) הם סיימו לעבוד בדצמבר האחרון. מאז הם מנסים להשמיע את העדויות לכמה שיותר ישראלים ולמכור את הספר.
הערב שהתקיים בחנות הספרים הולצר בירושלים היה הערב הרביעי בסך הכול שהם הספיקו לקיים והם מבטיחים להגיע לכל מקום שיסכים לתת להם במה.
שעה ורבע אחרי שהחלו לדבר, להקרין עדות של אחד החיילים, להקריא עדות נוספת ולחלק תפקידי קריאה לחלק מהנוכחים בדיאלוג בין חיילים שהונצח ונכנס לספר, הכול הסתיים.
"יש שאלות?" בן ארי העביר את הכדור לשומעים. השאלה הראשונה הייתה אם הם סובלים מאיזושהי טראומה. בן ארי ענה שלא, רק שלפעמים הוא נזכר במה שקרה שם, אבל לא ברמה שמפריעה לו לתפקד.
"אנחנו רגילים שלא שואלים אותנו שאלות כשהערב מסתיים", יוגב אומר. "לאנשים קשה לעכל את מה ששמעו. אולי צריך לעבור קצת זמן כדי לשאול שאלות".
× × ×
אחד הטקסטים שהוקראו במהלך הערב נקרא "צנצנת". זה סיפור אישי קצרצר של בן ארי על השבועיים שבהם "לא עברנו שום דבר משמעותי". בן ארי הקריא אותו בשקט:
"...בבית הראשון שנכנסנו אליו הייתה משפחה, כמעט הרגנו אותם, וברגע האחרון לא. המשפחה היתה מפוחדת, בוכה, מזכירה מאוד את המשפחה מהפריקה בג'ילזון, יושבת בסלון ואנחנו סביבם, לא פרטים, אלא צנצנות עם תכלית.
"אלא שלעומת הילד שליווינו לשירותים, אז ברמאללה, שהמבט המפוחד, מהול בשנאה שלו, נחרט לי בזיכרון עד כאב, אני אפילו לא זוכר כמה ילדים היו שם, בבית בעזה. אם היו קטנים או גדולים ואיזה מבט היה להם בעיניים.
"פה לא נשארתי כדי להבין או להרגיש, ממרחק אבל עדיין. הפעם הגעתי כדי להרוס, לחסל ולמוטט ולי אין מקום במעשה הזה. כנראה החלטתי עמוק בפנים שאין ערך לאדם שבי בסיטואציה הזאת. זה מקום של צנצנות..."
תמיר יוגב, אתם שוברים שתיקה 2?
"לא. שוברים שתיקה מבקרים את המדיניות של המדינה ושל צה"ל ואנחנו לא שם. אנחנו רוצים להביא את קולות החיילים, כל הקולות. לא רק הביקורתיים או הפוליטיים. שאלנו את החיילים איך הם הרגישו בזמן שהיינו בעזה לא כדי לשמוע אם הם חושבים שהמבצע הזה בסדר או לא. רצינו לשמוע מה שלומם.
"בשוברים שתיקה החיילים מדברים לא בשמם. כאן כל החיילים חשופים ומדברים בגלוי. הייתי רוצה שהצבא ייקח את הספר שלנו, ילמד ממנו חיילים לפני שהם יוצאים למשימות, משהו כמו מדריך ללוחם".
× × ×
אחרי שעה וחצי צריך היה לפנות את הגלריה. שיעור תורה עמד להתחיל שם. בדרך החוצה עצרתי בקופה בחנות כדי לקנות את הספר. מאז אני קוראת מה שלומם של החיילים שלא שוכחים את מה שקרה בעזה.
